<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
המצוה קל"ט. נצטוינו לשחוט מבעלי חיים כשנאכל מהם [סהמ"צ לר"מ עשין קמ"ו, רמב"ם הל' שחיטה פ"א ה"א]. והוא אמרו [דברים י"ב כ"א] וזבחת מבקרך ומצאנך [וכו'] כאשר צויתיך. ולשון ספרי [דברים פי' ע"ה] וזבחת מבקרך ומצאנך מה מוקדשין בשחיטה אף חולין בשחיטה. כאשר צויתיך מלמד [כ"ח ע"א] שנצטווה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. וכונת ענין השחיטה באר הר"מ פמ"ח משלישי [מו"נ] לצער בעלי חיים שלא יענה אותו בשחיטה. ואשר יראה לי בזה גם כן באה מצות השחיטה באברים שיצא מהם דם ותהא מיתתה קלה, כי כשאין המיתה קלה תפסד הבשר עם הדם ותהיה כנבלה. ולזאת הכונה יש לומר שאמר [ל"ב ע"א] שכל שנפסלה בשחיטה הרי זו נבלה. וכן באו לזאת הכונה כל הדקדוקין בענין השחיטה כמו בדיקת הסכין [י"ז ע"ב] והדברים המפסידים השחיטה, מצורף להיות בזה צער בעלי חיים גם כן כמו שבאר הר"ם.
<h2>דף יא.</h2>
המצוה קס"ח. נצטוינו להמשך אחר הרוב [סהמ"צ לר"מ עשין קע"ה, רמב"ם הלכות סנהדרין פ"ח, ממרים פ"א]. לשון הר"ם צווינו להמשך אחר הרוב כשתפול המחלוקת בין החכמים במשפט ממשפטי התורה כלם, וכן נמשך בדין הפרטים גם כן בדין ראובן ושמעון, על דרך משל כשיפול המחלוקת בין דייני עירם השמעון הוא חייב אם ראובן, נמשך אחר הרוב. והוא אמרו יתעלה [שמות כ"ג ב'] אחרי רבים להטות, ע"כ. מצוה זו מבוארת בעצמה שמה שיסכים בו הרוב יראה אמתי בדברים שאין בהם מופת, שהסכמת הרוב [אמתי] יותר מהסכמת היחיד. ועל פסוק זה סמכו רבותינו בעניני אסורי התורה [חולין צ"ט ע"ב, קי"א ע"א, זבחים ע"ב ע"א, וערש"י ביצה ג' ע"ב, וב"מ נ"ג ע"א וחולין צ"ח ע"ב] במין במינו שבטל מן התורה ברוב, כי הרוב יבטל המועט אחר שהוא מינו. אמנם במין שאינו מינו הלכו אחר הטעם כשיש בו ממש האסור, והוא כשיהיה כזית תוך אכילת פרס שהיא אכילה חשובה. ואחר שיש בו כזית מן האסור וטעמו הרי הוא כאלו אוכל האסור עצמו [חולין צ"ז ע"ב, צ"ח ע"א, רמב"ם פט"ו ממאכלות אסורות] מה שצריך שנבאר מאמר רבותינו [יומא פ"ד ע"ב, כתובות ט"ו ע"א] כל דפריש מרובא פריש וקבוע כמחצה על מחצה דמי. אמנם אמרם כל דפריש מרובא פריש, זה נמשך אחר כונת אחרי רבים. אמנם דין הקבוע הוא שהואיל והאסור בו מוחזק, הנה מה שיש בו מן האסור אף על פי שהוא מועט הוא מורגש וידוע כהתר, אמנם כשפירש הדבר הנה הוא במקום שאין בו חזקת איסור. ורבותינו [חולין שם] גזרו על אסור הטעמים עד ששים כפי הנודע להם שעד ששים יש בו קצת טעם מן התערובת, ובאסורים שטעמם חזק כגון המחמץ והמתבל אמר שאינו בטל [ערלה פרק ב' משנה א', רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פט"ז הלכה א'] וכל זה היה להרחקת האסורים למען לא ימשכו באכילתן. ויש דברים שהחמירו באסוריהם, אם לפי מעלתם או לחומר אסור' כגון [תרומות פ"ד מ"ז] תרומה במאה מצד מעלתה, וכלאי הכרם וערלה במאתים לחומר אסורם. ושאסורין בהנאה לכל לפיכך כפל אסורם [ערלה שם, ירוש' שם פט"ו הי"ד והט"ז] ויין נסך ותקרובת עבודה זרה בכל שהוא [ע"ז ע"ג ע"א, רמב"ם שם ה"ו ופט"ז הכ"ח] להתרחק תכלית ההרחקה מכל ענין עבודה זרה, והדברים החשובים בעינן אין להם בטלה [ביצה ג' ע"א] כי הדברים החשובים מצד חשיבותן לא יבטלו בתוך הדבר שיתערבו בו שלא יהיה להן שם, וכן הבריה [חולין צ"ו ע"א, ושם ק' ע"א ותוס' ד"ה בריה] גם כן אינה בטילה, שכל בריה שלימה יש לה חשיבות.
<h2>דף יז.</h2>
המצוה קצ"א. לר"ם [סהמ"צ עשין ק"צ, הל' מלכים פ"ו] צוינו על הריגת שאר האומות, וזאת היא שתקרא מלחמת רשות. וזה שנצטוינו כי כשנלחם בהם נכרות להם ברית על נפשותם בלבד, אם ישלימו עמנו ויתנו לנו הארץ ונחייבים בתת מס ובשעבוד. והוא אמרו יתעלה [דברים כ' י"א] והיה לך למס ועבדוך. ולשון ספרי [דברים פיס' ר'] אמר מקבלין אנו עלינו מסים ולא שעבוד, שעבוד ולא מסים אין שומעים להם עד שיקבלו עליהם זו וזו. והוא שיתנו דבר ידוע בכל שנה ושנה לפי מה שיגזור מלך הזמן ויהיו עבדים נכנסים תחת הבזוי והשפלות והוא ענין השעבוד, ואם לא ישלימו צוינו להרוג כל זכר שיהיה בעיר קטן וגדול ולקחת כל שללה וכל נשיה. והוא אמרו [דברים שם י"ב] ואם לא תשלים עמך וגו' וזה כלו הוא דין מלחמת רשות, ע"כ. ובאה הקבלה האמתית שאין משלימין עמהן אלא אם כן קבלו ז' מצות [סוטה ל"ה ע"ב], מפני שכבר נצטוו עליהם, ואז האדם ראוי שיקרא אדם ולחמול עליו. אמנם כשלא יקבלו שבע מצות מצוה להרוג כל הזכרים, שזה יורה על רוע טבעם ושאין להם שום דת. וכן אמר הפלוסוף הרגו מי שאין לו דת. וכשקבלו שבע מצות אסור לשקר בבריתם ולכזב להם [רמב"ם שם ה"ג]. אמנם מה שבא הענין שצריך שיקבלו מס ועבדות, הטעם כדי שיעמדו בשפלות ולא יתנו ראש להלחם בישראל. ומה שבא הענין מלחמת הרשות שאין צרין את העיר אלא משלש רוחות ומניחין מקום לבורח לברוח [רמב"ם שם ה"ז], זה על דרך החמלה שמי שירצה להניח המלחמה יוכל להניחה.
<h2>דף כב.</h2>
המצוה נ"ח נצטוינו [סהמ"צ לר"מ עשין ס', רמב"ם איסורי מזבח פ"ג ה"ח] שיהיה כל קרבן שנקריב מבהמה משמנה ימים ולמעלה שנ' [ויקרא כ"ב כ"ז] והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'. כונת מצוה זו מבוארת בעצמה לשלמות הקרבן שיהיה מבריאה שלימה שיצאה מכלל נפל, ואמ' רבותינו [שבת קל"ה ע"ב] כל ששהתה שמונה ימים בבהמה אינו נפל לא שהתה ספק הוי. לשון הר"ם בס"ה [שם] צונו שיהיה כל קרבן נקרב מבהמה בת ח' ימים ולמעלה לא פחות מהם, וזו היא מצות מחוסר זמן בגופו. והוא אמרו ית' והיה שבעת ימים תחת אמו. וכבר נכפל זו הצווי בלשון אחרת והוא אמרו [שמות כ"ב כ"ט] שבעת ימים יהיה עם אמו וגו'. וזאת המצוה כוללת כל הקרבנות כלן, ומאמרו ומיום השמיני והלאה ירצה, יש ראיה שקודם זה לא ירצה. הנה נתבארה האזהרה מהקרבת מחוסר זמן, אבל הוא לאו הבא מכלל עשה ולזה אין לוקין עליו, כי מי שיקריב מחוסר זמן אינו לוקה, כמו שהתבאר בפ' אותו ואת בנו [חולין פ"א ע"א] ושם נאמר הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה.
<h2>דף כד.</h2>
המצוה כ"ב שיהיו הלויים עובדים במקדש בעבודות ידועות [סהמ"צ לר"מ מצוה כ"ג] שנאמר [דברים י"ח ז'] ושרת בשם ה' ככל אחיו הלויים. לשון הר"מ בספר המצות צוו הלווים בלבד לעבוד במקדש בעבודות ידועות כגון נעילת שערים ואמירת השיר בעת הקרבן. והוא אמרו [במדבר י"ח כ"ג] ועבד הלוי. ולשון ספרי [קרח פיס' קי"ט] שומע אני אם רצה יעבוד ואם לא רצה לא יעבוד ת"ל ועבד הלוי הוא עובד על כרחו, כלומר שהוא חובה וצווי מוטל עליו בהכרח. וכבר נכפל זה הצווי בזאת המצוה בלשון אחר והוא אמרו ושרת בשם ה' אלקיו ככל אחיו הלויים, ואמרו בפרק שני מערכין [ערכין י"א ע"א] איזה הוא שירות שהוא בשם ה' הוי אומר זו שירה ע"כ. וידוע הוא כי שבט לוי נבחר ונבדל לעבודת ה' יתעלה כמו שמבואר בתורתנו הקדושה, [דברים י' ח'], והם היו צריכים שיהיו משתדלים בחכמה לכונת העבודות וללמד דעת את העם בענייני העבודות, ובית המקדש היה מיוחד להם לפיכך היו ממונים על השמירה במקדש ועל נעילת השערים ולומר שירה בעת הקרבן. והיה השיר בענין הקרבן לכונה שכתב הר"ם פ"ו משלישי וז"ל [מו"נ ח"ג פמ"ו], אבל הקרבת היין אני נבוך בו עד היום, אבל זולתי נתן בו טעם, שאמר כי הטוב שבדברים לכח המתאוה אשר מבועו הכבד הוא הבשר, והטוב שבדברים לכח החיוני אשר מבועו הלב הוא היין, וכן הכח אשר מבועו המוח והוא הנפשי יערב לו הנגון בכלים. מפני זה התקרב כל כח השם בנאהב שבדברים שהיה הקרבן בשר ויין ושמע קול, ר"ל השיר ע"כ. והכונה אצלי בענין השיר על הקרבנות, להערה כי תכלית עבודת ה' והשגתו וידיעתו, וזה דרך השירה בפה לספור שבחי השם, ובאו כלי השיר להערה נפשית כמו שנודע בחכמת הנגון, וזה ככונת הפסוק [מ"ב ג' ט"ו] והיה כנגן המנגן ותהי עליו וגו', ומפני שהעקר בזה הדבור כדי שיהא הערה כפי המכוון בענין השיר כמו שכתבנו אמרו [ערכין שם] שעקר שירה בפה וזה שירות בשם ה' ואמרו רבותינו [ירוש' פסחים פ"ד ה"א] שהשיר היה מכפר, וזה מבואר לכונה שכתבנו שעקר כפרת העונות בהערה ובהשגה שכלית, עם מה שנאמין אנו קהל המאמינים שהשיר היה חלק מהכפרה.
<h2>דף לב.</h2>
האזהרה ק"פ לר"ם [סהמ"צ ל"ת ק"פ, מאכלות אסורות פ"ד ה"א] הוזהרנו מלאכול נבלה. והוא אמרו ית' [דברים י"ד כ"א] לא תאכלו כל נבלה והאוכל מבשר נבלה כזית לוקה, ע"כ. מבואר הוא כי הנבלה היא הבהמה או החיה או העוף שמתו מאליהם או שנפסלו בשחיטתן [רמב"ם שם, חולין ל"ב ע"א] ואם ישאל שואל אחר שנאסרה הטרפה אעפ"י שהיא חיה אפשר שסופה למות מחולי זה, למה הוצרכה אזהרה באסור הנבלה, נאמר כי הוצרכה האזהרה באסור הנבלה לענין הטומאה. שהנבלה מטמאה ולא הטרפה, כמו שבארנו. עם הכונה גם כן שהנבלה אפשר שתהיה בלא עפוש כגון שנתנבלה בשחיטתה, או שהמיתוה בכונה בלא שחיטה והיא איננה מעופשת כעפוש הטרפה החולה. והוצרכה אזהרה כי אחר שלא נשחטה כראוי אי אפשר מבלתי קצת עפוש.
המצוה פ"ט. להקב"ה צונו על טומאת הנבלה [סהמ"צ לר"מ עשין צ"ו. רמב"ם שאר אבות הטומאה פ"ד] וזאת המצוה כוללת טומאת נבלה וכל משפטיה. אני זוכר הקדמה שראוי לשמרה בכל מה שיבוא זכרו במיני הטמאות, והוא שזה שנמנה מכל מין ומין מן הטמאות מצות עשה אין עניינו שאנו חייבים שנטמא בזאת הטמאה, ולא שאנו ג"כ מוזהרין מליטמא בה ותהיה מצות לא תעשה, אמנם היות התורה אומרת שמי שנגע בזה המין נטמא איזה דבר מטמא על תאר כזה [נשמט מחה"ד למי שנגע בו והוא מצות עשה כלומר שזה הדין שנצטוינו בו היא מצות עשה והוא אמרו מי שנגע בכך על תאר כזה] וכזה נטמא, ומי שהיה על ענין כך לא נטמא, והטמאות בעצמן רשות אם רצה יטמא ואם רצה לא יטמא. וכתוב בספרא [תו"כ שמיני פ"ד ה"י] ובנבלתם לא תגעו [ויקרא י"א ח'] יכול אם נגע אדם בנבלה ילקה ארבעים ת"ל [שם כ"ד] ולאלה תטמאו וגו', יכול אם ראה אדם נבלה ילך ויטמא לה ת"ל ובנבלתם לא תגעו, הא כיצד הוי אומר רשות והמצוה הוא הצווי אשר צונו באלה המשפטים ואמר לנו מי שנגע בזה נטמא ויהיה טמא, להתחייב לו מה שיתחייב לטמאים מן היציאה מחוץ למחנה שכינה, ושלא יאכל קדש, ושלא יגע בו וזולת זה, וזו היא המצוה, ר"ל שיהיה טמא בזה המין כשיגע בו, או שהיה ממנו על ענין כך. על כן זה שמור הענין בכל מין ממיני הטומאה ע"כ. והתבונן בענין מצוה זו כי עם היות לשון הפסוק מורה שבאה האזהרה במגע הנבלות, והיינו יכולין לבאר ובנבלתם לא תגעו לאזהרת מגע הנבלה, ופסוק ולאלו תטמאו, לבאר שהנוגע בהן טמא, שזה הענין אין ראוי להזהירו עד שיוכלו כלם להשמר עליה בשמירת שאר האזהרות, כי דבר מצוי הוא ענין הנבלות, וג"כ צריך להרחיקם ולהסירם להרחקת העפושים, לכך אמר שאיננה אזהרה אלא רשות אם ירצה שלא יגע. אמנם כשנגע הוא טמא מצד העפוש הדבק בטומאות, ומפני שהעפוש ההוא אינו דבר מורגש לא נאסרו אלא לאכול בשר וליכנס במקדש למעלתו וקדושתו, והר"ם באר טעם כולל בכל הטומאות כמו שתמצא בפרק מ"ז משלישי [מו"נ] ואנחנו נרחיב קצת באור במה שיראה לנו שיש הערה בענין הטומאות. זה שנאסרו הטמאים ליכנס למקדש [במדבר ה' ב', רמב"ם ביאת מקדש פ"ג] למעלת המקדש. ולשמור הכונה בו כי כבר בארנו [מצוה י"ט] ענין המקדש והמכוון בו בהיותו בית אלקים, והוא התכלית האחרון שיבא האדם ויגור באהל ה' אשר לא יבא בו ערל וטמא, ולפיכך כשנטמא באחת הטומאות אין ראוי ליכנס במקדש. ויתעורר בזה הנכנס במקדש הוא החי האמתי, לא שיהיה לו מגע בגוף מת מיתה עפושית, או בענין שהוא כלו חמרי מצד רוע מזגו או עפושו. ולבאר כונתנו נאמר, כי ענין הטמאות הוא אם מצד מיתה עפושית כגון טומאת מת ונבלה, או מצד שהחי ההוא כלו נמאס ומרוחק כטומאת בהמה טמאה ושמנה שרצים, או מצד חמרי כגון טומאת הנדה והיולדת וזב וזבה וטומאת זרע, או מצד עפוש החמר כגון טומאת המצורע. ולהיות ענין המצורע מורגש בהזק ומן החלאים המדביקים. באה מצות השלוח חוץ לג' מחנות [רמב"ם שם ה"ב] וכבר בארנו זה במצות וישלחו [מצוה ל'] וטומאת הנבלה היא מצד עפושה, אמנם הטרפה גם אם היא מעופשת מצד חליה, החום הטבעי שבה ישמרנה מהעפוש הרב, לפיכך טרפה ששחטה אינה מטמאה [חולין ע"ב ע"ב], כי אין העפוש בבעלי חיים אלא כשמת מעצמו, לא כשנשחטה כראוי והוציאו הדם באיברים הידועים. ולפי זה הדרך אמר שהבהמה שנפסלה בשחיטתה מטמאה משום נבלה [שם ל"ב ע"א] מפני שאין שחיטתה כראוי. ומה שלא תועיל שחיטה בבהמות הטמאות כי הבהמות הטמאות עפושן מצד עצמן, ובשרם כבשר הבהמה שמתה מאליה, בעפוש רב כל זמן שאין בו חיות. ומה שלא באה טומאה בנבלת העוף כנבלת הבהמה [נדה מ' ע"ב] כי לא יתילד עפוש במעופפים מצד קלותם כמו שתילד בבהמות, ומפני זה אמרו [טהרות פ"א מ"א ומ"ג] שנבלת עוף טהור מטמא בגדים בבית הבליעה, לפי שאין עפושו מזיק בנגיעה אם לא כשבא בפיו, מה שאין כן בנבלת עוף טמא, כי גם אם העופות הדורסים מזונם כבד אין עפושם רב להיות ארסיים. ואולי יש רמז בעוף לדבר רוחני והוא מטמא בגדים בבית הבליעה, שהבולע כזית מנבלת עוף טהור ונגע כלים בשעת בליעה טמא ועושה ראשון לטומאה, ואין מטמא אדם רק כלים [תו"כ אח"מ פי"ב הי"ב] וכן נבלת עוף טמא אינו מטמא מצד נבלת עוף רק מצד היותו אוכל טמא.
<h2>דף לו.</h2>
המצוה ע"ט. לשון הר"ם בס"ה [עשין מצוה פ"ו, רמב"ם הל' איסורי מזבח פ"א הי"א], צונו לפדות כל שיקרה בו מום מן הקדשים ויצא לחולין ויותר זבחו (ו)[ל]אכלו. והוא אמרו ית' [דברים י"ב ט"ו] רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וגומר. וכתוב בספרי [דברים פיס' ע"א] רק בכל אות נפשך אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שיפדו ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת כי אחר שהוא בעל מום אין ראוי להקריבו לה' כמו שבאה בו האזהרה, ואין ראוי לאכלו בלי פדיון כי כבר חל שם קדשו עליו, ובאה בו מצות פדיה כדי שיזדרז בפדייתו ולא יכשל באכילתו מפני שהוא קדש, ואם מת קודם פדיון נקבר [בכורות י"ד ע"א] מפני ששם קדש עליו.
<h2>דף מב.</h2>
האזהרה קפ"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת קפ"א, מאכלות אסורות פ"ד ה"ו] הוזהרנו מלאכול טרפה. והוא אמרו [שמות כ"ב ל'] ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. אמנם פשט הכתוב הוא כמו שנזכר במכילתא [משפטים דכספא פ"כ]. והוא אמרם דבר הכתוב בהוה מקום שדרך רוב הבהמות להטרף, אבל באתנו הקבלה שיש לזה הפסוק גם כן (פני') [פירוש] והוא כך [חולין ס"ח ע"א] ובשר בשדה טרפה ולפיכך לא תאכלו, ורוצה בזה שכל בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו נעשה טרפה, כמו בשר קדשי קדשים כשיצא חוץ לעזרה [זבחים פ"ב ע"ב], או בשר קדשים קלים כשיצא חוץ לחומה [מכות י"ח ע"א], או בשר הפסח שיצא חוץ לחבורה [פסחים פ"ה ע"א], או כשיוציא העובר ידו לחוץ כמו שנתבאר ברביעי מחולין, כי כל אלו הבשרים יקראו טרפה, והאוכל כזית מהן לוקה מן התורה. וכן בשר מן החי ובשר מן הטרפה והאוכלו לוקה. ובגמ' חולין [ק"ב ע"ב] אמרו ובשר בשדה טרפה זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה. וכבר נכפלה האזהרה בזאת המצוה עם אשר לפניה בכהנים בלבד. והוא אמרו בכהנים [ויקרא כ"ב ח'] נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. ואמנם כפל אזהרה זו בהם להיות הכתוב כבר צום באכילת חטאת העוף והוא מליקה, והמליקה בלא ספק בחולין אינה שחיטה כי אם נבלה, והיינו חושבין שיותר להם גם כן, ואפילו לחולין אכילת המליקה, והוא הדין לכל שחיטה נפסדת, לפיכך באר שהם נשארים בכלל ישראל באזהרה מאכילת הנבלה והטרפה. וכן זכרו החכמים ז"ל [מנחות מ"ה א'] אל דין אחר למדוהו מזה הכתוב אשר זכרו מכונת ספרנו זה. אמנם הבהמה והחיה שיתחדש בה אחת מאלו הטרפות המקובלות אסורה באכילה ואפילו נשחטה כראוי, ומי ששחטה שחיטה כשרה ואכל מבשרה לוקה מדרבנן, ע"כ. וכונת אסור הטרפה כפי מה שבאה הקבלה האמתית כשהיא חולה בחולי שסופו למות בו, לפי שהיא מעופשת ומאכלה מעופש. ומה שבאה הקבלה שטרפה [חולין נ"ז ע"א] אינה חיה י"ב חדש, כי החולי הממית ימית אחר שעבר ההקף גדול, והוא זמן מהלך השמש אשר בו יעברו כל תקופת השנה. וכן מה שאמר גם כן שטרפה אינה יולדת לכונה זו, כי החולה לרוע מזגה לא יהיה לה כח מוליד. ומה שאמ' רבותנו על ובשר בשדה כל בשר שיצא חוץ למחיצתו כגון בשר קדשי הקדשים שיצא חוץ לעזרה והאחרים המנויים למעלה, הכונה אצלי כי כמו שהטרפה נפסדת למה שבכונת האכילה, ר"ל להניית הגוף, כי כן כל דבר שיצא מן הדבר המכוון בו, הוא כטרפה בענינה. וידוע הוא שאכילת בשר קדשי הקדשים בעזרה הוא להערה נפשית, באשר הוא נאכל במקום קדוש. וכבר ידעת מה שאמ' [פסחים נ"ט ע"ב] שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים. וכן קדשים קלים חוץ לירושלים, לפי שנתן לאכילתן המקום המקודש שמשם תצא תורה. וכן בשר הפסח חוץ לחבורה כי אכילתן במקום החבורה יעוררם לכונתו. אמנם מה שבארו מזה הפסוק אסור האבר היוצא מן הבהמה, כי ידוע הוא שהאבר העומד לחוץ אשר לא יהיה לו גדול הראוי לו, הוא נפסד והוא כבשר הטרפה.
אמ"ה מעשה בבודק שחט פרה ובדק ולא מצא שום סירכא והכשיר. אח"כ נפשט העור הכניס בודק אחר ידו לראו' כמה היא שמנה ולפתח חטאת רובץ ומצא סירכה וראו הסירכה ב' אנשי'. האמנם לא דקדק אם מחתוך לחתוך ותהיה מותרת או מגב לגב ותהיה אסורה ושתק ולא נודע תוכן כוונתו מה היתה אח"כ נמכרו בני מעיים וחילקו אותם בני אדם ביניה' כמנהגם ובשלו אותם גם הבודק השני כאחד מהם. ובסוף היום נודע הדבר ע"פי עדים הנז' ושלחנו אחר הבודק ואמ' בדקתי בכל הריאה פע' ראשונה וכדי לשחוק עם הטבח להפחידו עשיתי בעצמי שבדקתי פעם שנית ולא מצאתי בה שום סירכה כלל והבודק הב' אמ' הכנסתי ידי לראות כמה היא שמנה ולא דקדקתי בסרכ' איך היתה כי סמכתי על הבודק הראשון שהוא זריז יותר ממני ומפני זה לקחתי חלק הריאה ובני מעיים כאחד העם. האמנם סירכא היתה לשם חזקה ביותר ואמרתי כי הבהמה בחזקת היתר והעמיד דב' על חזקתו וכ"ש שהבודק החזיק אותה בהיתר. האמנם הבודק הב' וב' עדיו שראו בה אותה סירכה החזקה וא"א לעמוד על הריאה הרי היא מתבשלת בקדרות לכן תהיה הבהמה בחזקת איסור אחר שהבודק הראשון לא מצא שום דבר ולא ראיתי אינה עדות ומדמינן לה לכל הני חזקות הנז' בפנים אחר אשר הראשון אמר לא ראיתי והשני אמר ראיתי הסירכה ולא הרגשתי הו"ל האי ספיקא כריאה שנמצא בה מחט ונחתכה הריאה דלא אפשר למיקם לה דהו"ל ספיקא דאוריית' כמו שביאר הספר וכן בח"א מתשו' סי' ס"ז וכ"כ הגמר' ורבו האוסרים על המתירים ונאסרה הפרה וכל הקדרות וכל הכלים ע"כ
כתוב בתורה [שמות כ"ב] ובשר בשדה (כו') טריפה לא תאכלו ופשט הכתוב הוא בבהמה שטרפה ארי או זאב בשדה כמו שכתוב [נחום ב'] אריה טורף בדי גורותיו ומחנק ללבאותיו וימלא טרף חוריו ומעונותיו טריפה. ובודאי שלא אסרה אותה תורה אחר שמתה שהרי כבר אסר קצת הנבלה והיא הבהמה שמתה מאליה בלא שחיטה ולא אסר הכתוב הטריפה אלא מחיים שאין השחיטה מטהרתה כיון שסופה למות מכח אותם דריס' שדרסתה חיה וכיון שמפני שהולכת למות אסרתה תורה א"כ הוא הדין לכל חולי שתמות ממנו היא אסורה מן התורה בין שניקב קרום של מוח ע"י ארי או ע"י קנה או ע"י חולי והאוכל ממנה לוקה הוא מן התורה וכן הוא מפורש בגמ' שהטרפות שמנו חכמים הם אסורות מן התורה אלא שמרבוי בשדה הכניסו חכמי' כל דבר שיצא חוץ ממחיצתו בכלל טריפ' כמו [להלן ס"ח ע"א] עובר שהוציא את ידו קודם שחיטה שאותו אבר אסור וכן דברים אחרים. אבל עיקרא דקרא ובשר בשדה טריפה בכלל טריפות שמנו חכמי' הוא ולאו דוקא טריפת ארי או זאב שהרי בראשון מחולין אמרו [י"ז ע"ב] מנין לבדיקת הסכין מן התורה שנאמר [ש"א י"ד] ושחטתם בזה ואכלתם והקשו פשיטא כיון דכי נקבה טריפה בעיא בדיקה והשיבו לחכם קאמרינן והקשו לחכם והאמר ר' יוחנן לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם והעלו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הנה בכאן מפורש בו מתחילה היו חוקרים על דין תורה. ועליו אמרו פשיטא כיון דכי נקבה טריפה בעיא בדיקה. מכאן למדנו שנקיבת הושט ע"י סכין פגום היא אסורה מן התורה וכן בענין חלב טמא סותם אמרו בפ' אלו טרפות [מ"ט ע"ב] א"ל ר' פפא לרבא רב ואיסורא דאורייתא. ואת אמרת התורה חסה על ממונן של ישראל ובודאי שלא בנקובת זאב דברו באותה הלכה שאין סתימא אפילו בחלב טהור מועיל לארס שהרי שם אמרו בפסיקתא ודרוסת הזאב [נ"ד ע"א] זהרא מקלא קלי וישרוף גם הסתימה ועוד אם בנקובת הזאב איירי הרי הנקב קדם בחלב ואיך יסתו' והוא נקוב שהרי לענין ריא' שניקב' ודופן (סתומת') [סותמת'] [מ"ח ע"א] אם ניקב הדופן לא מהני לה סתימא כמו שנזכר שם בגמרא אלא ודאי בנקובה מחמת חולי או קוץ אמרו שאין חלב טמא סותם ועלה אמרין דההוא איסורא דאורייתא וכן בפ' בהמה המקשה [ע"ז ע"א] בענין נשבר העצם אמר ליה רב פפא לרבא ריש לקיש ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל הרי שאיסור נשבר העצם הוא איסורא דאורייתא וכן בפ' אלו טריפות [נ"ו ע"א] אמרו גבי אין בדיקה לחולדה מפני ששניה דקות ועקומות עד מתי אתה מאכיל את ישראל טריפות. וההוא ודאי לאו משום דרוסה הוא שהרי אין דריסה בשנים אלא בצפורן כמו שאמרו בגמרא שם [נ"ג ע"א] וקאמר עד מתי אתה מאכיל את ישראל טריפות וסתם טרפות איסור תורה הם ולא איסור דרבנן שאם לא היה בהם אלא איסור מדרבנן לא היה אומר לו עד מתי אתה מאכיל טריפות לישראל אם היה מקיל בבדיקה שלא לאבד ממונן של ישראל כמו שנזכר שם וכן בריש ההוא פירקא אמרי' רמז לטריפה מן התורה מנין והקשו רמז לטרפה דכתיב [שמות כ"ב] ובשר בשדה טריפה לא תאכלו אלא רמז לטרפה שאינה חיה מנין ובאותה סוגיא הוא מוכיח שלא על דרוסת הזאב בלבד הית' השאלה שהרי על בהמ' שנחתכו רגליה מן הארכוב' ולמעלה הביאו מחלקת תנאים אם יכולה ליכוות ולחיות ואע"פי שאמרו שם שמנה מיני טריפות נאמרו למשה מסיני לא מפני זה נאמר שאינן בכלל ובשר בשדה טריפה אלא לומר שפירושן של טריפות נאמרו לו למשה בסיני כמו שאמרו בפ' השוחט [כ"ח ע"א] מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב א' בעוף ועל רוב שנים בבהמה ובודאי שהאוכל מבהמה שלא נשחטו בה אלא סימן אחד וחצי לוקה הוא מן התורה משום נבלה אע"פי שלא נכתב בפירוש בתורה אלא שנא' למשה בסיני והוא הדין שאם אכל מבהמה שניקב קרום של מוח שלה ע"י חולי שהוא לוקה משום ובשר בשדה טריפה אע"פי שלא נכתב בפי' בתורה אלא שנאמר למשה בסיני. ועוד שאפי' לא היו הטרפות שמנו חכמי' בכלל ובשר בשדה טריפה לא תאכלו ולא בא הכתוב אלא לטרפות ארי ושאר טריפות אינם אלא הלכה למשה מסיני אפ"ה האוכלן לוק' הוא מן התור' שכל מה שנא' הלכה למשה מסיני דין תורה הוא והולכין בספקו להחמיר כמו שאמרו בפ"א מקדושין [ל"ח ע"ב] ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני והקשו והא ספק ערלה בארץ איסור ובסוריא מותר כלומר ואם היא בח"ל הלכה למשה מסיני היאך היה ספקו מותר נראה שבדברים שהם הלכה למשה מסיני דנין בספקן להחמיר וכן בפ' אלו הן הנחנקין [פ"ז ע"א] אמרו שאינו נעשה זקן ממרא על דבר שעקרו מדברי סופרים והוא נעשה זקן ממרא על הלכת אחד עשר יו' שבין נדה לנדה ושהלכ' זו הוא דבר שחייבין על זדונו כרת וכן במס' נזיר [כ"ט ע"א] אמרו המדיר את בנו בנזיר א"ר יוחנן הלכ' היא בנזיר ואמרו שם בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכ' היא בנזיר להכי מגלח ועביד הקפה אלא לר' יוסי בר' חנינא דאמר כדי לחנכו במצות אמאי קא עביד הקפה קסבר הקפת כל הראש (דרבת') [דרבנן] וחנוך דרבנן ואתי דרבנן ודחי דרבנן הרי מכאן מפורש שהלכ' דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי לא תעשה המפורש בתורה. ובגמ' סוכה [מ"ג ע"ב] אמרו ערבה בשביעי דחי שבת כדי לפרסמה שהיא מן התורה. ועוד אמרו שם [מ"ד ע"א] ערבה דרבנן לא עבדי' לה שבעה זכר למקדש והקשו למאן אי לאבא שאול האמר ערבי נחל אחת לערבה ואחת ללולב אי לרבנן הלכת' גמירי לה הנה בכאן מפורש שבין שתהיה מפורשת בתורה או שתהיה הלכה הכל הוא שוה לענין שיהא מן התור' ועוד שהרי אנו סוקלין למוציא כגרוגרת בשבת ואינו מפורש בתורה אלא הלכה למשה מסיני כמו שאמרו בפ' אחרון מיומא [פ' ע"א] שיעורן של עונשין הלכה למשה מסיני כל זה כתב הרמב"ן ז"ל בספר המצות שלו. ומכאן למדנו שאיסור הטריפות שמנו החכמים אפי' לא הי' להם רמז בכתוב אלא הלכ' למשה מסיני דין תור' להם לילך בספקן להחמיר וללקות עליהם מן התורה וכ"ש שבכלל ובשר בשדה טריפה לא תאכלו הם כלם וכן נרא' בסוף פ' גיד הנש' [ק"ב ע"ב] במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש שלא בדרוסת הזאב היתה מחלוקתם אלא שבכל מקום שמזכירין חכמים טריפ' כל טריפות שמנו חכמים הם בכלל עד שיאמרו דרוסה וכן מוכיח שם בגמ' וכן בזבחי' פ' התערובת [ע"ד ע"ב] השוו באיסור טריפ' נקובת הזאב לנפולה שכלן איסורן דבר תורה. וכן בראשון ממנחות [ו' ע"א] מוכח דטריפה מן הבטן אסורה להדיוט שלא היתה לה שעת הכושר וכן בזבחים פ' חטאת העוף [ע' ע"א] ואי אפשר שתהי' טריפה מן הבטן דרוסת הזאב אלא כגון שהיתה בעלת חמש רגלים שהיא טריפה ולא היתה שעת הכושר שאפילו נטרפה האם הולד הוא מותר כדאיתא בפ' בהמה המקשה [ע"ד ע"א] דלא אמרינן בכי האי גונא עובר ירך אמו והכי מוכח נמי בפ' אלו טרפו' [נ"ח ע"א] ובראשון מי"ט [ו' ע"א] א"כ הבהמה שהיא טריפה מן הבטן מן התור' אינו מחמת דרוסה אלא מחמת חולי כגון בעלת חמש רגלים כדאיתא בפ' בהמה המקשה [שם]. ובראשון מחולין [י"א ע"א] כשרצו ללמוד מן התורה דאזלינן בתר רובא רצו להוכיח כן מראשה של עולה שאמרה תורה [ויקרא א'] ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחי' ולא חששה התור' לנקב קרום של מוח וכן מאליה תמימ' וכן מפסח שאמר' תור' [שמות י"ב] ועצם לא תשברו בו. וכן מפרה אדומה ומעגלה ערופה ומשעיר המשתלח שהן כלם שלמים ואין אנו חוששין שמא נקבו אחד מהאיברים הנטרפת בהם הבהמה לפי שאנו הולכי' אחר הרוב ורוב בהמות הם בריאו' מכל טרפו' ומכאן נר' שהטרפו' כלם נוהגין במוקדשין ולאו דוקא דרוסת הזאב וכיון שנוהגין במוקדשין נוהגין בחולין שהרי כל עקר לא למדנו שטריפה נוהגת במוקדשין אלא אותה שאסור' להדיוט כמו שנז' בראשון ממנחות [ה' ע"ב]. ומה שאמר הכתוב [שמות כ"ב] ובשר בשדה טריפה לא תאכלו ה"ה לכל חולי הממית אלא שדבר הכתוב בהוה כמו שאמרו במכילתא. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכו' מאכלות אסורות זהו לשונו. האוכל כזית מבשר בהמה או חיה או עוף טהורי' שנטרפו לוק' שנאמר [שם] ובשר בשדה טריפה לא תאכלו וגו' טריפ' זו האמורה בתורה זו שטרפה אותה חית היער כגון ארי או נמר וכיוצא בהם. וכן עוף (שדרס) [שטרף] אותו עוף הדורס וכיוצא בהם ואין אתה יכול לומר שטרפה אותה והמיתה אותה שאם מתה הרי היא נבלה ומה לי מתה מחמת עצמ' או הכה בסייף והמיתה או שברה ארי והמיתה הא אינו מדבר אלא כשנטרפה ולא מתה [ו]אם הטריפה שלא מתה אסורה. יכול אם בא זאב וגרר הגדי ברגלו או בזנבו או באזנו ורדף והצילו מפיו יהיה אסור שהרי נטרף ת"ל ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו שעש' אותה בשר הראוי לכלב הא למדת שהטרפ' האמורה בתורה היא שטרפה אותה חית היער ושברה אותה ונטת למות ועדיין לא מתה אע"פי שקדם ושחטה קוד' שתמות הרי זו אסורה משום טריפ' הואיל ואי אפשר שתחיה ממכה זו הבאה עליה. נמצאת למד שהתורה אסרה מתה והיא הנבלה ואסרה הנוט' למות מחמת מכותיה אע"פי שעדיין לא מתה והיא הטריפ' וכשם שלא תחלוק במיתה בין מתה מחמת עצמה בין שנפלה ומתה בין שחנקה ומתה בין שדרסתה חיה והרגתה כך לא תחלוק בנוטה למות בין שטרפתה חיה ושברת' בין שנפל' מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה בין שנפלה ונתרסקו איבריה בין שזרק חץ ונקב לבה או ריאתה בין שבא חולי לה מחמת עצמה ונקב לבה או ריאתה או שבר רוב צלעותיה וכיוצא בהן הואיל והיא נוטה למות מ"מ הרי זו טריפה בין שהיה הגורם בידי בשר ודם בין שהיה בידי שמים אם כן למה נאמר בתורה טריפה דבר הכתוב בהווה שאם לא תאמר כן לא תאסר אלא שנטרפה בשדה אבל שנטרפה בחצר לא תאסר. הא למדת שאין הכתוב מדבר אלא בהווה. וענין הכתוב הוא שהנוטה למות מחמת מכותיה ואי אפשר לה לחיות מחמת מכה זו אסורה מכאן אמרו חכמים זה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה. ובהל' שחיט' יתבאר איזה חולי עוש' אות' טריפ' ואי זה חולי אין עושה אותה טריפה עכ"ל. וחזר בו ממ"ש בספר המצות שטרפות שמנו אותם חכמי' אין בהם אלא מכת מרדות.
<h2>דף נט.</h2>
המצוה קמ"ב. [סהמ"צ לר"מ עשין קמ"ט, רמב"ם מאכלות אסורות פ"ב] לשון הר"ם צוינו על סימני בהמה וחיה, והוא שיהו מעלים גרה ושסועים שסע, ואז הותר לנו אכלם. והיותנו מצווים שנבדקם באלו הסימנים היא מצות עשה, והוא אמרו ה' ית' [ויקרא י"א א'] זאת החיה אשר תאכלו וגו', ולשון ספרי [צ"ל ספרא שמיני פ"ג ה"ג] אותה תאכלו היא באכילה ואין בהמה טמאה באכילה, ר"ל אשר יהיה בהם אלו הסימנין הם אשר הותר אכלם. אם כן הורנו שאותן שלא יהיו בהם אלו הסימנין לא הותר אכלם. וזה לאו הבא מכלל עשה כמו שהוא שרש אצלנו [פסחים מ"א ע"ב וש"נ], ולזה אמר אחר זה המאמר אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין ת"ל [ויקרא שם ג'] את הגמל, כמו שנבאר במצות לא תעשה [סהמ"צ לר"מ ל"ת קע"ב], הנה נתבאר ממאמרם שאמרו אותה תאכלו מצות עשה. והענין במצוה זו מה שזכרתי לך, והוא שאנו צוינו שנחקור כל אלו הסימנין בכל בהמה וחיה ואז יותר אכלם, וזה הדין הוא המצוה.
המצוה קמ"ג. [סהמ"צ לר"מ עשין ק"נ, רמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"א הי"ד] לשון הר"מ צווינו על סימני העוף גם כן. והוא שיהיו קצת הענינים [בס' המצוות, המינין] ממנו בלבד מותרים. וסימני העוף לא נאמרו בתורה אבל הם עלו בידינו בחפוש, כי כשנחקור ונתבונן בכל המינין שאסרן הכתוב מין מין נמצא בהן סגולות כוללות אותן, והן סימני עוף טמא. והיותנו ג"כ מצווין שנדין בעופות ונאמר זה טמא וזה טהור הוא מצות עשה, ולשון ספרי [דברים פיס' ק"ג] כל צפור טהורה תאכלו [דברים י"ד י"א] זה מצות עשה.
האזהרה קע"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת קע"ד, מאכלות אסורות פ"ב ה"ד] הוזהרנו מלאכול עוף טמא, והוא אמרו ית' [ויקרא י"א י"ג] במינים ההם [ואת] אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו, והאוכל גם כן בכזית מבשרם לוקה.
האזהרה קע"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת קע"ה, מאכלות אסורות פ"ב ה"ה] הוזהרנו מלאכול שרץ העוף כזבוב והדבורים והצרעה וזולתו ממיניהן, והוא אמרו במשנה תורה [דברים י"ד י"ט] וכל שרץ העוף טמא וגו'. ולשון סיפרא [צ"ל ספרי דברים פיס' ק"ג] כל שרץ העוף מצות לא תעשה והאוכלו לוקה.
המצוה קמ"ה. [סהמ"צ לר"מ עשין קנ"ב, רמב"ם מאכלות אסורות פ"א הכ"ד] לשון הר"ם צווינו על סימני דגים. והוא אמרו [ויקרא י"א ט'] את זה תאכלו מכל אשר במים. ובבאור אמרו בגמ' חולין [ס"ו ע"ב] שאוכל (עוף) [דג] טמא עובר בעשה ולא תעשה. כי מאמרו זה אכול שומעני שזולתו לא תאכל ולאו הבא מכלל עשה עשה [כ"ה בהרבה נוסחאות ובנדפס, תאכלו]. הנה נתבאר שאמרו את זה תאכלו מצות עשה. והענין באמרי שהוא מצות עשה מה שזכרתי לך, והוא היותנו מצווין לבדוק באלו הסימנין ונאמר זה מותר לאכול, כמו שנאמר [ויקרא כ' כ"ה] והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור. וההבדלה אמנם תהיה בסימן. (ולא) [ולכן] יהיו כל מין ומין מאלו הארבעה מינין הסימנין מצוה בפני עצמה, ר"ל סימני בהמה וחיה וסימני העוף וסימני דגים וסימני חגבים ע"כ. ועם היות המצוה שבאו בזה הענין אינן אלא לדון באלו הסימנים כמו שבאר הר"ם, ענין המצות שבאו בזה הענין הם גם כן לשלמות האדם, כשאר מצות עשה כמו שבארנו בפתיחתנו בחלק זה. וזה שבא בלשון מצות עשה לאכול המותרות ושלא לאכול האסורות, כדי לחזק האזהרה וההרחקה מן המאכלות האסורות שהזהרנו מהם לקדושת נפשנו כמו שבאר הר"ם. ויהיה זה כמו שינהיג הרופא את החולה לשמירת הבריאות או לרפואת חולי שיאמר לו זה אכול וזה שלא תאכל. וכבר באר הר"ם אסור מאכלות אסורות פמ"ז משלישי [מורה נבוכים] וז"ל דע שאלו הסימנין ר"ל העלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמות, וסנפיר וקשקשת בדגים, אין מציאותן סבת ההתר ולא העדרן סבת האסור, ואמנם הם סימן יודע בו המין המשובח מן המגונה, ולכונה שבארנו שזה לקדושת נפשנו. ואמר בהגדה [תנחומא שמיני ו'] ראה ויתר גוים [חבקוק ג' ו'] שהתיר להם נבילות וטרפות משל לרופא שיש לו שני חולים האחד ראה שהוא למיתה ואמר תנו לו כל מה שירצה, ולזה שהוא לחיים אמר זה תאכל וזה לא תאכל, וידוע הוא שמיתה וחיים הנאמר בזה המשל הוא מיתת הנפש וחייה.
<h2>דף סה.</h2>
המצוה קמ"ד. [סהמ"צ לר"מ עשין קנ"א, רמב"ם מאכלות אסורות פ"א הכ"א] לשון הר"ם צוינו על סימני החגבים גם כן. והם כתובים בתורה [ויקרא י"א כ"ב] אשר לו כרעים וגו'. וענין מצוה זו כמו שבארתי במצוה אשר לפניה, והכתוב אשר בא בה הוא אמרו [שם] את זה תאכלו מכל שרץ העוף אלה מהם תאכלו הארבה למינו.
<h2>דף סו:</h2>
האזהרה קע"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת קע"ג, הל' מאכלות אסורות פ"ב ה"ד] הוזהרנו מלאכול דג טמא. והוא אמרו ית' במיני הדגים ההם [ויקרא י"א י"א] ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו וגו'. והאוכל כזית מבשרם לוקה, ע"כ. דבר ידוע מחכמת הטבע והרפואה כי רוב הדגים שהם בלתי סנפיר וקשקשת הם רעי האיכות. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית שבכלים בורות שיחין ומערות אעפ"י שאין להם סנפיר וקשקשת מותרין, איפשר שהכונה בו כי אין באיכותם רק איכות פשיטות המים, והוא כמו הפירות המתליעים אחר שנתלשו מותרים [ס"ז ע"א], כמו שיתבאר [לא תעשה קע"ז] וכאשר אין בכח המים שבכלים למעוטם לגדל בריה רק כפי איכותן הם מותרים מה שאין כן בימים ובנחלים שמגדלים בריות גדולות. אמנם כשפרשו מן הכלים אסורין, כי אז אין גדולם מן הארץ ויש להם איכות אחר.
<h2>דף סז.</h2>
האזהרה קע"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת קע"ז, מאכלות אסורות פ"ב הלכה י"ג] הוזהרנו מלאכול השרץ ההוה מן העפושים, ואעפ"י שאינו מין [צ"ל מין ידוע] ולא יתהוה מזכר ונקבה. והוא אמרו [ויקרא י"א מ"ד] ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. ולשון סיפרא [תו"כ שמיני דשרצים פי"ב ה"ד] השרץ הרומש על הארץ אעפ"י שאינו פרה ורבה, וזהו ההפרש בין אמרו השרץ השורץ על הארץ ובין אמרו השרץ הרומש, כי השרץ השורץ הוא השרץ שיש בו כח מוליד לדומה, והוא ישרוץ על הארץ, והשרץ הרומש הוא השרץ המתהוה מן העפושים אשר לא יוליד [צריך להוסיף, שלא יוליד [הדומה לו], ועי' רמב"ם שם]. והאוכל ממנו גם כן לוקה.
האזהרה קע"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת קע"ט, מאכלות אסורות פ"ב הכ"ג] הוזהרנו מלאכול אי זה שרץ שיהיה מבלתי יחוד בין שרץ העוף בין שרץ המים בין שרץ הארץ. והוא אמרו ית' [ויקרא י"א מ"ג] אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ [השורץ] ולא תטמאו בהם ונטמ(א)תם בם, זה לאו בפני עצמו ולוקין עליו, והוא כמו אסור כולל, ולזה מי שאכל דבר משרץ הארץ לוקה שתים. א' משום וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל [שם שם מ"ד] ואחת משום אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ [חסר כאן, ומי שאכל שרץ העוף לוקה שתים אחת משום וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו (דברים י"ד י"ט) ואחת משום אל תשקצו]. ואם אכל אדם ב"ח אחד בעצמו ויהיה זה הבעל חי מעופף ומשריץ על הארץ עד שיהיה [וכן ברמב"ן שורש ט'] שרץ העוף ושרץ הארץ יהיה חייב עליו ארבע מלקיות, ואם יצטרף לזה שיהיה גם כן משרץ המים יתחייב עליו שש מלקיות, החמשי משום דג טמא שבא בו [ויקרא י"א י"א] מבשרם לא תאכלו, והמלקות הששי משום אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, כי הוא גם כן כולל שרץ המים, ואין אתנו כתוב באסור שרץ המים זולת אמרו אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ. ומפני אלה העקרים אמרו בגמ' מכות [ט"ז ע"ב] אכל פוטיתא לוקה ארבע. נמלה לוקה חמש צרעה לוקה שש. וזה הפירוש שפירש כל מי ששמעתי מאמרו או ראיתי דבורו בזה הלשון שהוא אכל פוטיתא, וזה פירוש בלתי אמתי לא ימשך ולא ישלם אלא על חלוף העקרים האמתיים שבא עליהם המופת בלתי לשון התלמוד, וזה כשנתבונן במה שהקדמנוהו הנה תמצאם שחייבו שלש מלקיות מלאו אחד והוא אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ. והנה נתבאר בטול זה וזהו לא יתחייב שתי מלקיות על לאו א' בשום פנים, כמו שבארו בגמ' חולין [ק"ב ע"ב]. וכבר אנחנו קדמנו זה העקר ובארנוהו פעמים רבות [בהקדמה לסהמ"צ השורש התשיעי, ועי' לא תעשה כ"ו, ס', צ"ד ועוד] והנה יבואוך ממנו משלים כמה שעתיד [עי' ל"ת קצ"ד, שי"ח, שי"ט]. והמאמר האמתי שאין ספק בו הוא כי מי שאכל בעל חיים שהוא בעצמו שרץ העוף ושרץ המים ושרץ הארץ לוקה שלש בלבד, א' [משום] שרץ העוף שנתבאר בו הלאו, וא' משום שרץ הארץ שנתבאר בו הלאו, וא' משום בל תשקצו את נפשותיכם [נשמט כאן שגם שרץ המים גם כן בכלל כל שרץ כאומרו] בכל השרץ השורץ על הארץ. ואם אכל שרץ הארץ בלבד לוקה א' משום שרץ הארץ, וכן לוקה א' על שרץ העוף משום שרץ העוף וכן על שרץ המים לבד לוקה א' משום אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ. ולא בהיות זה הלאו כולל שרץ הארץ יהיה חייב על שרץ הארץ שתים, כי אלו באנו אלף לאוין מבוארים כלם בשרץ הארץ לא נתחייב עליהם זולתי מלקות א', כי הם נכפלו כלם בענין א' בעצמו. ואלו [צ"ל ואפילו] אמר שרץ הארץ לא תאכל שרץ הארץ לא תאכלו שרץ הארץ לא יאכל בזה אלף פעמים, לא חייבנו עליו זולתי מלקות אחד. התראה שאלו שהשרישו זה העקר החלוש יאמינו שמי שלבש שעטנז לוקה שתים מפני שבאו ב' לאוין מבוארים, איני רואה שיאמרו זה, אבל יגנוהו אלו אמרו אדם, ולא יגנו אמרם ששרץ הארץ או שרץ העוף לוקין עליו שתים, אחת בעבור הלאו המבואר בו ואחת משום בל תשקצו. וזה מבואר מאד בענין שלא יתעלם מן החרש האלם. ואשוב להשלים הכונה אשר התחלתי באורה, ונאמר כי כשיזדמן שיתילד ב"ח בזרע מן הזרעים או בפרי מן הפירת, ויצא לאויר העולם ואעפ"י שלא נגע בשטח הארץ, האוכלו חייב מלקות אחת, כי בא בו לאו בפני עצמו כמו שבארנו במצוה שקודם זאת. ואם השריץ על הארץ והלך בה חייב על אכילתו שתים א' משום השרץ השורץ וגו' לא תאכלום כי שקץ הם, וא' משום השרץ השורץ וגו' שקץ הוא לא יאכל. ואם יזדמן על זה שלא יהיה פרה ורבה חייב עליו שלש מלקיות, השתים שקדם זכרם והשלישי משום בל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. ואם יצטרף על זה שיהיה מעופף חייב עליו מלקות רביעי, משום וכל שרץ העוף טמא הוא [לכם] לא יאכל[ו] [דברים י"ד י"ט, ועי' ל"ת קע"ה]. ואם יצטרף עם זה שיהיה שט על פני המים עם היותו עף כמו שנראה תמיד במינים רבים, חייב עליו חמש מלקיות, זה משום שרץ המים שבא לאו כולל אותו. והוא אמרו אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ ולא תטמאו בהם. ואם יצטרף על זה שיהיה הבעל חיים בעצמו המתילד עוף [גם כן] חייב עליו מלקות ששי, משום [ו]את אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו [ויקרא י"א י"ג, לא תעשה קע"ד]. ולא תרחיק היות עוף מעופש הפירות, כי אנחנו רואים תמיד עופות מתהוין מן העפושים יהיו יותר גדולים מן הלוזים הגסים. ולא תרחיק היות דבר א' בעצמו הוא עוף טמא, והוא שרץ העוף כי זה בלתי רחוק, שאפשר שיהיה לו עניני העוף ופעולותיו, ועניני השרץ ופעולותיו, הלא תראה פרושי הקודמים כלם כבר מנו בכלל אלו (השני) [השש] מלקיות דג טמא ושרץ המים, וזה גם כן אמת לא ארחיקהו, כי זה אפשר שיהיה דג טמא ושרץ המים, וכמו כן יהיה עוף ויהיה שרץ העוף, וזהו פוטיתא, כי הוא עוף ושרץ המים ולזה חייבין עליו ארבע. וזאת הנמלה הנזכרת הנה היא הנמלה המעופפת המתילדת מעפוש הפירות שאינה פרה ורבה וחייב עליה אחת משום שרץ הפורש מן האוכל ואחת משום שורץ על הארץ ואחת משום שרץ העוף ואחת משום שרץ המים. והצרעה המתילדת מן העפוש גם כן נוספת אל היותה עוף ושרץ העוף ולא ימנע היות הצרעה או הנמלה או זולתם ממיני העוף והשרץ מן העפושים ובתוך הפירות, אלא אצל עמי הארץ שאין ידיעה להם בטבע, אבל יחשבו שכל מין ומין אי אפשר שיתהוה איש מאישיו אלא מזכר ונקבה מפני שהם רואים לעין שהענין ברוב כך הוא. ושמור אלו העקרים והבן זה הענין כי הוא דבר דבור על אופניו. וכבר בארתי לך הענינים שבהם תסתכל ותאמר זה הבעל חיים חייב על אכילתו כך וכך מלקות, וזה לא יתחייב עליו כי אם כך. ומאלו הכתובים יתבאר לך שמי שאכל ב"ח בכללו לא נשגיח בו בשעור, ולא נאמר בו יש בו כזית, אבל אלו אכל יתוש אחד לוקה שלש משום השרץ השורץ ומשום השרץ הרומש ומשום שרץ העוף. וכבר אמרנו גם כן עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם מי שמשהא נקביו [מכות ט"ז ע"ב, רמב"ם פי"ז הל"א]. וכן מאן דש[תי] מיא בקרנא דאומנא עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם. והוא ההקש [רמב"ם פ"ב הכ"ט] באכילת הלכלוכין ושתיית הדברים המלוכלכין אשר ימאסום נפשות רוב בני אדם. שכל זה מוזהר ממנו, אבל לא יתחייב מלקות עליו, כי פשטיה דקרא אמנם הוא בשרץ לבד, ואמנם נכה על זה מכת מרדות. הנה נתבאר לך מכל מה שהקדמנוהו שזה הכתוב שהוא אל תשקצו וגו', אמנם הוצאנו ממנו אסור שרץ המים בלבד שלא בא בו לאו מיוחד זולת זה והבן זה, ע"כ. והנה כבר בארנו ענין אסור מאכלות אסורות, ומה שנרחיב הנה בבאור כי מה שלא באה אזהרה באכילת הלכלוכין באשר הוא דבר לא יצטרך לאזהרה, והוא בכלל אסור בעלי חיים המשוקצים, שהדברים המכוערים אכילתם מרוחקת בטבע אל האדם ולא יצטרך לאזהרה, כמו שלא יצטרך למצוה לצאת חוץ, כמו שבארנו במצוה קצ"ד ממצות עשה. ולכונה שכתבנו שעקר אסור מאכלות אסורות הוא לטהרת הנפש בא בלשון אזהרות אלו אל תשקצו את נפשותיכם. ומה מאד העירו רבותינו באמרם על האזהרה שבאה באלה הענינים, והוא אמרם [יומא ל"ט ע"א] אל תטמאו בהם ונטמאתם בם, כל המטמא עצמו מלמטה מטמאים אותו מלמעלה, וטומאת מטה ולמעלה הנאמר בדבר זה הוא טומאת הגוף המיוחד למטה, וטומאת הנפש המיוחד למעלה וזה מבואר. וכן דרשו [יומא שם] ונטמתם בם שהעברה מטמטמת לבו של אדם. מאמרו ונטמתם בם שהוא בלא אלף מלשון נטמינו בעיניכם [איוב י"ח ג'], וזה מבואר הכונה במה שכתבנו.
<h2>דף סז:</h2>
האזהרה קע"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת קע"ו, מאכלות אסורות פ"ב ה"ו] הוזהרנו מלאכול שרץ הארץ, כתולעים וחפושית וזולתן. והוא שיקרא שרץ הארץ. והוא אמרו ית' [ויקרא י"א מ"א] וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ וגו'. והאוכל דבר מהם חייב מלקות.
האזהרה קע"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת קע"ח, מאכלות אסורות פ"ב הי"ד] הוזהרנו מלאכול השרצים המתהוים בתוך הזרעים והפירות, אחר שיצאו וילכו על שטח הזרע או הפרי ההוא. ואפילו מצאנום אחר זה בתוך הפרי לא יותר לאכלם, והאוכלם לוקה. והוא אמרו ית' [ויקרא י"א מ"ב] לכל השרץ השורץ [על הארץ] לא תאכלום כי שקץ הם. ולשון סיפרא [תו"כ שמיני פי"ב הי"ג] להביא את שפרשו לארץ וחזרו, ע"כ. ענין האזהרה זו, כי השרצים המתהוים בתוך הפירות והזרעים אם דרכם להתליע באיביהם אסורים משום שרץ השורץ על הארץ לכך אסור לאכול הפרי שדרכו להתליע במחובר תוך י"ב חדש בלא בדיקה [חולין נ"ח ע"א, רמב"ם הי"ד], ולאחר י"ב חדש מותר, שבאה הקבלה שאינו חי י"ב חדש. ואלו ימצא בו שרץ הנה נתהוה בפרי אחר תלישתו. ושאין דרכם להתליע באיביהם כל זמן שלא פרשו מותרין, ומפני זה אינן צריכין בדיקה. והשרץ המתהוה מן הארץ הוא שיש לו חמר אחר מלבד חמר הפרי, או אם יצא לאויר העולם, אחר שגדולו הוא מן האויר הרי הוא כשאר השרצים המתהוים בארץ או באויר, ומפני זה הפירות המתליעין באביהם אסורין. וכן אותו שיצא לאויר העולם אעפ"י שהתליע בתלוש. אמנם הפרי המתליע אח"כ בשלא יצא לאויר העולם אין הויתן מן הארץ, והוא כחלק מן הפרי ואין בו רק עפוש או עפרורית מעט, ואין היזקו כהיזק המתהוין מאחד מן היסודות [רמב"ם הט"ז חולין שם]. והתולעים הנמצאים בראש הבהמה ובמעי הדגים, והנמצאים בבשר אסורין. והנמצאים בדג מליח מותרין [רמב"ם הי"ז והשגות הראב"ד]. כלל זה בידנו כל שהויתו מן הארץ אסור והמתהוה מהפרי אחר תלישתו מותר, ודג מליח הוא כפירות שהתליעו אחר תלישתן.
<h2>דף עח.</h2>
האזהרה ק"א לר"מ [סהמ"צ ל"ת ק"א, הלכות שחיטה פי"ב ה"א] הוזהרנו מלשחוט בהמה ובנה ביום אחד ומי שעבר ושחט חייב מלקות. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו בחמשי מחולין [חולין פרק חמישי] ע"כ. ובפרק מ"ז משלישי [מורה נבוכים פמ"ח] באר כונת מצוה זו, ז"ל וכן אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד להשמר ולהרחיק לשחוט הבן בעיני בעלי חיים כי צער בעלי חיים לזה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים. כי אהבת האם והחמלה על הולד אינו נמשך אחר השכל, רק אחר פעל המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמציאותה באדם. והיה זה המין מיוחד בשור ושה מפני שהם המותר לנו אכילתם מן הבייתות הנהוג לאכלם והם אשר תכיר מהם האם את הולד, ע"כ. ואפשר שזאת כונת רבותינו אמרו בילמדנו [תנחומא אמור י"ג] יודע צדיק נפש בהמתו [משלי י"ב ו'] זה הקב"ה שכתב בתורתו [דברים כ"ב ו'] לא תקח האם על הבנים ושור [צ"ל או שה] ושה אותו ואת בנו לא תשחטו וגו'. ולכונת הר"ם צריך שנבאר מאמר רבותינו אמרם [מגילה כ"ה ע"א, עי' דק"ס שם] האומר אתה חסת על אותו ואת בנו חוס ורחם עלינו משתקין אותו. וגם אם הר"ם כתב שזה לדעת אותה הדת שלא יבקשו טעם למצות רק שהם גזרת ה'. כמו שנראה גם כן מן התלמוד [מגילה שם ברכות ל"ג ע"ב] שנתן טעם בזה לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות. מכל מקום הואיל ומצאנו זה המאמר במשנה ומצינו גם כן שכתבו חכמי התלמוד טעם אחר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, נבאר המאמר בדרך שיסכים לדעת האומר שכל המצות יש להם טעם. והכונה אצלי בזה, כי אלו האזהרות אף על פי שבאו להרחיק מדת האכזריות ולהשמר מצער בעלי חיים, אינו מצד הבהמות, רק להרגיל עצמו בתכונות טובות ואפילו בבהמות כדי שנהיה רגילין בזה, והאומר אתה חסת על אותו ואת בנו משתקין אותו שזה יביא לחשוב שהשגחת ה' בבהמות כהשגחתו באישי האדם. וזה באמת אמונה בלתי טובה. ומה שצריך שנבאר לפי באור הר"ם והנראה ממאמר ילמדנו לא היה נראה שיהא אסור אלא לשחוט האם לפני הבן או בעוד האם קיימת להרחקה יתרה, ובא גם כן להרחקת האכזריות שלא להשחית האם והבן ביום אחד. אמנם מה שצריך שנתעורר בו, איך באה אזהרה אחר מצות מחוסר זמן שהוא פסול לקרבן, ואפשר שהכונה בו כי אחר שאמר שמיום השמיני והלאה נרצה לקרבן, וברוב הוא עם אמו, הזהיר שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד אפילו לקרבן. ולשון סיפרא [תורת כהנים פרשה ח' ה"ז] אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד מלמד שהשוחט אותו ואת בנו במוקדשין הרי זה בלא ירצה.
<h2>דף עט.</h2>
האזהרה רי"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת רי"ז, כלאים פ"ט ה"א] הוזהרנו מהרבעת כלאי בהמה, והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ט י"ט] בהמתך לא תרביע כלאים, וכל המרביע לוקה, ובתנאי שירכיב בידו כלי הזכר בכלי הנקבה כמכחול בשפופרת ואז לוקה. ובבאור אמרו [ב"מ צ"א ע"א] כמנאפים עד שיראו כשהן מנאפים בכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת ואז לוקה.
<h2>דף פ:</h2>
המצוה נ"ח נצטוינו [סהמ"צ לר"מ עשין ס', רמב"ם איסורי מזבח פ"ג ה"ח] שיהיה כל קרבן שנקריב מבהמה משמנה ימים ולמעלה שנ' [ויקרא כ"ב כ"ז] והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'. כונת מצוה זו מבוארת בעצמה לשלמות הקרבן שיהיה מבריאה שלימה שיצאה מכלל נפל, ואמ' רבותינו [שבת קל"ה ע"ב] כל ששהתה שמונה ימים בבהמה אינו נפל לא שהתה ספק הוי. לשון הר"ם בס"ה [שם] צונו שיהיה כל קרבן נקרב מבהמה בת ח' ימים ולמעלה לא פחות מהם, וזו היא מצות מחוסר זמן בגופו. והוא אמרו ית' והיה שבעת ימים תחת אמו. וכבר נכפל זו הצווי בלשון אחרת והוא אמרו [שמות כ"ב כ"ט] שבעת ימים יהיה עם אמו וגו'. וזאת המצוה כוללת כל הקרבנות כלן, ומאמרו ומיום השמיני והלאה ירצה, יש ראיה שקודם זה לא ירצה. הנה נתבארה האזהרה מהקרבת מחוסר זמן, אבל הוא לאו הבא מכלל עשה ולזה אין לוקין עליו, כי מי שיקריב מחוסר זמן אינו לוקה, כמו שהתבאר בפ' אותו ואת בנו [חולין פ"א ע"א] ושם נאמר הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה.
<h2>דף פג:</h2>
המצוה ק"מ. שנצטוינו לכסות דם חיה ועוף [סהמ"צ עשין קמ"ז, רמב"ם הל' שחיטה פי"ד ה"א], שנאמר [ויקרא י"ז י"ג] ושפך את דמו וכסהו בעפר. והר"ם באר טעם הכסוי הדם פמ"ו משלישי [מו"נ]. ואשר יראה לי בזה להיות הדם מעפש צריך שיכוסה בעפר להעביר העפוש ההוא. אמנם לא באה זאת המצוה לדם בהמה, להיות רוב בשר (בשר) הנאכל בהמה, ודמו מרובה, ויוכן לו מקום יעבירנו משם לרוב עפוש וסרחונו. אמנם העוף שדמו מועט וכל אחד ואחד שוחט בביתו וכן חיה שהיא נאכלת מעט, ולא יקרה זה כי אם לעתים רחוקות לא ירגיש האדם בזה ויניחנו. עם מה שיש רמז בפסוק לטעם באמרו [ויקרא שם] כי יצוד ציד חיה, לפי שאפשר שישחטנו במקום הנצוד חוץ לעיר ולא יחוש לעפוש הדם ההוא ויעפש לאויר, ולהסיר העפוש ההוא דקדקו בענין שיהיה בו עפר למטה ועפר למעלה ולא יכסנו בכלי ולא במה שלא יהיה הכסוי גמור [שם פ"ח ע"א, רמב"ם שם הי"א].
<h2>דף צב:</h2>
האזהרה קפ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת קפ"ה, מאכלות אסורות פ"ז ה"א] הוזהרנו מלאכול חלב בהמה טהורה. אמר [ויקרא ז' כ"ג] כל חלב שור וכבש ועז לא תאכלו. וכבר נכפלה האזהרה גם כן בזה [שם פסוק כ"ה] וחייב כרת בו בבאור זה אם היה מזיד, ואם היה שוגג יתחייב חטאת קבועה, ע"כ. ובכלל מאכלות אסורות באר כונת אזהרה זו כמו שבארנו באזהרה קע"ה. אמנם מה שבא בו עונש גדול ר"ל ענש כרת, כי הענש הגדול באזהרות הוא או בדבר יהיה בו השחתת הישוב כעברות המפורסמות שהם גדולות, או בדבר יהיה בו השחתת הנפש, ר"ל שימשך בענין ההוא אל דעת בלתי אמתי ויהיה שרש מבלתי ע"ז, או בדבר יבטלנו הערה נפשית כגון אסור אכילה ביום הכפורים ואסור מלאכה בשבת וכיוצא באלו. ואפשר שלזאת הסבה האחרונה בא אסור כרת באכילת החלב לפי שהיו מקריבים אותו על גבי המזבח, להערה ולכונה זו לא בא אלא בחלב שור וכשב ועז הקריבין לגבי מזבח, ולא בא בו שום אסור בחלב חיה לפי שאין מקריבין קרבן חיה. וכן הותרה אכילתו כי אפשר שאין רוע מזון חלב חיה באשר תנועתה רב כרוע מזון חלב הבהמות הגדלות בבתים. וכבר ידעת שגם בחלב הבהמות. ר"ל בשמנם, יש חלוק בין שומן לשומן. וסימניו ידועים בדברי רבותינו, לפי שאין רוע הש[ו]מן כרוע החלב, וכבר בארו זה בספרי הרפואה. וכן לא בא אסור חלב בעוף, כי לפי רוב תנועות העופות אינו מאכל עב, גם כי לא יתקבץ בו דבר מטבע החלב רק שומן לבד. ובא התר הנאה בחלב כי לשלמות תורתנו הקדושה לא צותנו ולא הזהירנו בדבר יגיענו נזק לגופנו גם לממוננו, ומאשר הטבע לא יעשה דבר לבטלה בשר בהמה נתן לאכילתו והחלב למלאכתנו. התבונן בדברי הקבלה האמתית אמ' מאמר כולל [פסחים כ"א ע"ב, רמב"ם שם פ"ח הט"ו] שכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד אסור אכילה ואחד אסור הנאה במשמע, אשר הכונה בו שלא יקובל מן הדבר ההוא תועלת בשום צד. ונתבאר מן התורה שחלב אעפ"י שנאסרה אכילתו מותרת הנאתו לכונה שכתבנו. וכן הנבלה והטרפה לפי שהוא דבר מצוי. והדם גם כן מותר בהנאה מדברי הקבלה [פסחים כ"ב ע"א], לפי שהוא מן הבהמות הגדלות אצלנו. וכן גיד הנשה לדעת קצת מן הפוסקים לכונה זו בעצמה. אמנם הבהמות הטמאות נאסרה הנאת הסחורה והריוח היוצא מהן כדי שלא נגדל מהם עדרים [פסחים כ"ג ע"א, ועי' ב"ק פ"ב ע"ב] אפשר שיביאנו זה לידי מכשול אכילה. ולכונה זו בעצמה אסור הנאת חמץ בפסח שלא ישהנו אצלו, כי מאשר הוא מזון טבעי יבא להכשל בו. ובבשר בחלב בא אסור הנאה, שאיננו דבר שיהיה גדל אצלנו עד שנאמר בו ה' לא הזהירנו בדבר שיגיע אלינו הזק, כי אנחנו נסבב ההזק ההוא לא בדבר נמצא אצלנו. וזאת הכונה בעצמה בכלאי הכרם. ואמנם אסור ערלה מפני שיש בו שרש משרשי עבודה זרה, כמו שנתבאר במקום המצוה [לא תעשה קצ"ב].
<h2>דף צה:</h2>
האזהרה ל"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת ל"ג, הל' ע"ז פי"א ה"ד] הוזהרנו על הנחש. כמאמר הריקים כבר חזרתי מן הדרך לא ישלם לי צרך, והיום הזה ראשון מה שראיתי בו הדבר הפלוני לא ארויח היום דבר. וזה הענין רב מאד אצל ההמון העניים הסכלים, וכל מי שיעשה מעשה על פי הנחש לוקה כאמרו ית' [דברים י"ח ו'] לא ימצא וגו' ומנחש. וכבר נכפלה אזהרה זו ואמר [ויקרא י"ט כ"ו] לא תנחשו. ולשון ספרי [דברים פיס' קע"א] מנחש כגון האומר פתי נפלה מפי מקלי נפל מידי עבר נחש מימיני ושועל משמאלי. ובסיפרא [תו"כ קדושים פ"ו ה"ב] כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים וכיוצא בהן ע"כ. וענין הנחש הוא שמביא להמשך אחר דעות בטל וענינים אין בהם ממש, ויהיה זה סבה למניעת הדעות האמתיות. גם כן בענין הנחש היזק גדול לפי שיבטל מעשות צרכיו בעבור דבר שאין לו עקר. ובכלל אזהרה זו או בכלל מעונן [שבת ס"ז ע"ב] שחוט תרנגולת שקראה ערבים או עורבית כמו עורב או שקראה כתרנגול, וכיוצא באלו הענינים והכל כולל דרכי האמרי כמו שכתבנו. [וכן המשים סימנים אם יארע זה אעשה כך, ואם לא יארע לא אעשה כל זה מענין הנחש] וכן המשים סימנין על מה שעבר, כגון שיאמר בית זה שבביתי יהיה סימן עלי או אשה שנשאתי. או השואל לתינוק פסוק שהוא למד אם אמר לו פסוק טוב ישמח ויאמר זה סימן טוב כל זה מותר, אחר שאינו מכוין מעשיו על פי הדבר ההוא.
<h2>דף צו.</h2>
האזהרה קפ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת קפ"ג, הל' מאכלות אסורות פ"ח ה"ב] הוזהרנו מלאכול גיד הנשה. והוא אמרו ית' [בראשית ל"ב ל"ב] על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. ומי שאכלו כלו לוקה ואפילו היה דבר מועט או יאכל ממנו כזית, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בכתוב באמרו על כן לא יאכלו וגו'. ובאתנו הקבלה האמתית [חולין ק' ע"ב] שבסיני נאמ' אלא שנכתב במקומו. ויש בזה שתי הערות מן השלמות, האחת שה' צונו בפקודיו הישרים שנאסור על עצמנו מה שכבר אסרו קדמונינו כמאמר החכם [משלי א' ח', ו' כ']. אל תטוש תורת אמך. והשנית שה' צונו בענין האכילה שנתעורר במה שקרה ליעקב אבינו עם אלקים ואנשים והתבונן בזה. ואפשר שלזאת הוזהרה אכילתו, ולוקין עליו אף על פי שאינו ראוי לאכילה. ואין בגידין בנותן טעם [חולין פ"ט ע"ב].
<h2>דף קב:</h2>
האזהרה קפ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת קפ"ב, מאכלות אסורות פ"ה ה"א] הוזהרנו מלאכול אבר מן החי, והוא שנחת(ו)ך ממנו פרק והוא חי ונאכל הפרק ההוא בכללו, ואפילו יהיה דבר מועט האוכלו לוקה. ולשון סיפרי [דברים פיס' ע"ו, וראה תו"כ שמיני פרשה ב' ה"ט] לא תאכל הנפש עם הבשר [דברים י"ב כ"ג] זה אבר מן החי. ונתבאר בגמרא חולין ושם נאמר אכל אבר מן החי ובשר מן החי חייב שתים. ובאור זה שהם שני לאוין הלאו האחד הוא לא תאכל הנפש עם הבשר שהוא אסור [האבר, והלאו השני ובשר בשדה טרפה לא תאכלו שהוא אסור] בשר מן החי גם כן כמו שבארנו. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר, והוא אמרו ית' לנח באסור אבר מן החי עליו אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו [בראשית ט' ד'], ע"כ. ובפרק מ"ז משלישי [מורה נבוכים פמ"ח] באר כונת אזהרה זו ז"ל ואמנם טעם אבר מן החי הוא היותר מקנה ומלמד האכזריות, ועוד שכך היו חותכין מלכי הגוים, וגם לעבודה זרה היו עושין כן, שהיו חותכין מן הבהמה אבר ידוע ואוכלין אותו, ע"כ. והכונה אצלי גם כן כי הבשר כשיחתך מן החי בלתי שחיטה, תצטער הבהמה, ויולד באבר ההוא קצת עפוש והוא כבשר הטרפה. אמנם אסור אבר מן החי שצריך בשר גידים ועצמות. הנה כונת אסורו מה שכתב הר"ם שלעבודה זרה היו עושין כן באבר ידוע, ולפיכך אסורו בכל שהוא.
<h2>דף קיג.</h2>
האזהרה קפ"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת קפ"ו, מאכלות אסורות פ"ט ה"א] הוזהרנו מלבשל בשר בחלב. והוא אמרו ית' [שמות כ"ג י"ט] לא תבשל גדי בחלב אמו. והמבשל אותו לוקה, אף על פי שלא אכלו.
האזהרה קפ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת קפ"ז, הל' מאכלות אסורות פ"ט ה"א] הוזהרנו מלאכול בשר בחלב. והוא אמרו ית' [שמות ל"ד כ"ו] גם כן לא תבשל גדי בחלב אמו פעם אחרת, ור"ל בו אסור אכילה. ובגמרא חולין [קי"ד ע"ב] אמרו בשר בחלב לוקה על בשולו ולוקה על אכילתו. ובגמרא מכות [כ"א ע"ב] אמרו המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו לוקה חמש לוקה משום אוכל גיד, ולוקה משום מבשל גיד [חסר, ולוקה משום מבשל בשר בחלב], ולוקה משום אוכל בשר בחלב, ולוקה משום הבערה. ושם נאמר אפיק הבערה ועייל עצי הקדש, ואזהרתיה מהכא [דברים י"ב ג' וד'] ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה' אלקיכם. ובגמרא חולין [שם] אמר להכי אפקיה רחמנא לאכילה בלשון בישול כי היכי דאבישול לקי אאכילה נמי לקי. ובשני מפסחים אמ' [כ"ה ע"ב] להכי לא כתב ביה רחמנא אכילה בגופו למימרא שלוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתו, ושמור זה. וזה בנוי על עקר גדול לא קדם זכרו, וזה שאמר יתעלה לא תבשל גדי בחלב אמו נכפל בתורה שלש פעמים [שמות כ"ג י"ט, ל"ד כ"ו, דברים י"ד כ"א], ואמ' [צ"ל [מלמד] קדושין נ"ז ע"ב, חולין קט"ו ע"ב] שכל לאו מהם בענין אחר, אמ' [פסחים כ"א ע"ב] חד לאסור אכילה וחד לאסור הנאה וחד לאסור בישול. ויש למקשה להקשות עלינו ולומר למה זה מנית אסור אכלתו ואסור בשולו בשתי מצות, ולא מנית אסור הנאתו במצוה שלישית. ידע המקשה שאסור הנאה אין ראוי למנותו מצוה בפני עצמה כי הוא ואסור אכילה ענין אחד, אחר שהאכילה מין ממיני הנאה, ואמרו ית' בדבר שלא יאכל, אמנם הוא דמיון מדמיוני ההנאה, והכונה בו שלא תקבל ממנו תועלת לא באכילה ולא בזולתה אמנם, והוא אמרם ע"ה כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד אסור אכילה ואחד אסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה שבאר התרת ההנאות. והוא אמרו ית' [דברים י"ד כ"א] לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. ולפי זה העקר אין ראוי למנות אסור אכילה ואסור הנאה בשתי מצות ואלו מנינו אותן בשתי מצות בענין בשר בחלב היינו חייבין כמו כן בחמץ ובגיד הנשה ובכלאי הכרם ובערלה שיהיה בכל אחד מאלו הארבע מצות אסור הנאה מצוה בפני עצמה, ומאשר כפל באלו ולא נמנה כי אם הלאו שבא באסור אכילתה לבד, ונכללו אסור הנאה כמו שהשרשנו, כמו כן יפול בבשר בחלב. ונשאלה הנה שאלה אחת בלבד, והוא שיש לאומר שיאמר אחר שאסור הנאה יעלה בידנו מאסור אכילה כמו שבארו ע"ה, למה זה הוצרך הכתוב לאו שלישי בבשר בחלב עד שיאסור בו הנאתו כמו שבארנו. המענה על זה שהוא הוצרך לזה בעבור שלא בא הכתוב בבשר בחלב לא תאכל, אשר ממנו תאסר האכילה וההנאה, ולזה הוצרך לכפול לאו אחר לאסור הנאה. וכבר זכרנו העלה שבעבורה לא כתב רחמנא אכילה בבשר בחלב, כי כל מה שזכר בו אכילה אינו חייב עד שיהנה ממנו כדרך אכילתו. אך אם פתח פיו ובלע דבר מן האסורין או אוכלו והוא חם או שורף עד שיכוה בו גרונו ויכאיבהו בעת בליעתו וכיוצא בזה הוא פטור, חוץ מבשר בחלב שהוא חייב על אכילתו ואפילו לא יהנה בו כמו שזכרנו, וכן כלאי הכרם כמו שיתבאר אחר זה. ועתה הבן כל אלו העקרים ושמור אותם, ע"כ. והר"ם באר טעם אסור בשר בחלב להיותו מאכל עב. אמנם מה שבא אסורו בלשון בשול ולא בלשון אכילה כבר נתבאר זה בדברי רבותינו בהרחבה כמו שכתבנו למעלה. ואפשר שהכונה בו גם כן להרחקת האכזריות. ולא תרחיק היות ענין אזהרה אחת או מצוה אחת כולל שני ענינים או יותר. ואשר הביאנו לומר שהוא בצד מה להרחקת האכזריות לפי שמן התורה הותר עוף בחלב [חולין קי"ג ע"א וש"נ] ואם יהיה זה לפי רוע מזונו היה מן הדין גם כן שיאסור בשר עוף בחלב, אך באשר הוא בצד מה לסבת האכזריות הותר עוף בשר בחלב כפי המבואר במאמרים יצא עוף שאין לו חלב אם [חולין שם]. ואפשר שהכונה בו גם כן שהחלב הוא קל ההפעלות יפסד באצטו' לרוב התאחרו בה מה שאין כן בבשר עוף לקלותו. אבל עדיין יש לשאול ולומר שאם עקר האסור הוא להיותו מאכל גס, מה הפרש יש בין התערבם יחד או לאכול זה אחר זה אחר שיתערבו באצטו'. ואפשר שהכונה בו כי הבשול הוא שיחדש זאת הצורה לא תהיה לכל אחד בעצמו. וכן הלעיסה אם יערבם יחד בפה. ויורה על זה שמפני בשר שבין השנים [חולין ק' ע"א] נאסרה הגבינה לאכול אחר הבשר עד שש שעות שיהיה הבשר מעוכל, שאחד מן העכולים הוא בשש שעות. אמנם אסור הבשול מן התורה, לפי שהוא מוליד אסור ולסבת האכזריות כמו שכתבנו שמבשל ומפסיד הבשר עם מה שהוא עקר הויתו. וכן בא אסור הבשול למען לא יכשל באכילתו. ומה שאמרנו שהבשול הוא אפשר שיחדש צורה לא תהיה לכל אחד בעצמו, אפשר שמבואר בדברי רבותינו מאמרם [פסחים מ"ד ע"ב, נזיר ל"ז ע"א] דאי תרו ליה כולי יומא שרי ואי בשיל ליה אסור.
<h2>דף קיד:</h2>
האזהרה ק"מ לר"מ [סהמ"צ ל"ת ק"מ] הוזהרנו מלאכול פסול המוקדשין שאין מותר לאכלם, והוא שיהיה המום כבר עשינוהו בהם בכונה, כמו שנתבאר במסכת בכורות [ל"ה ע"א] או שיהיה זה הקרבן נפסל אחר שחיטתו בפנים באחת מאופני ההפסד שימנעו מאכילתו. והוא אמרו [דברים י"ד ג'] לא תאכל כל תועבה. ולשון סיפרא [צ"ל ספרי ראה פרשה צ"ט. ועי' בכורות ל"ד ע"ב] לא תאכל כל תועבה בפסולי המוקדשים הכתוב מדבר. ושם נאמר ר' אליעזר בן יעקב מנין לצורם אזן בבכור ואכל ממנו שהוא בלא תעשה, ת"ל לא תאכל כל תועבה ומי שאכל לוקה, ע"כ. כבר באתנו אזהרה [צ"ז] שאסור להטיל מום בקדשים, ובארנו הכונה, ולחזוק האזהרה ההיא באה אזהרה זו לאסור הקדשים שהטיל בהם מום בכונה. ובכלל אזהרה זו גם כן שלא לאכול קרבן הנפסל אחר שחיטתו, כי אחר שנשחט לשם קרבן שם קדש עליו. ולכונה שאמרנו גם כן כדי שלא יפסלהו בכונה כדי לאכלו.
<h2>דף קיז.</h2>
האזהרה קע"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת קע"ב, מאכלות אסורות פ"א ה"א וה"ב] הוזהרנו מלאכול בהמה טמאה והוא אמר ית' [דברים י"ד ז'—ח'] [אך] את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וכו' [ו]את הארנבת ואת השפן ואת החזיר. ואמנם שאר בהמה טמאה לא בא להם לאו בבאור, אך מאמרו [ו]כל [בהמה] מפרסת פרסה [וגו'] (ו)מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו ידענו שכל מי שאין בו כלל השני סימנין מוזהר מלאכלו, אבל הוא לאו הבא מכלל עשה ונתבאר שהוא עשה. והעקר אצלנו [פסחים מ"א ע"ב וש"נ] לאו הבא מכלל עשה עשה ואין לוקין עליו. ואמנם אסרנו שאר בהמה וחיה טמאה וחייבנו על אכילתן מלקות בקל וחמר כי אמרנו אחר שחזיר וגמל שבהם סימן טהרה אחד לוקין עליהם קל וחמר לשאר בהמה וחיה טמאה שאין להם כלל סימן טהרה שלוקין עליהם. ושמע לשון סיפרא [תו"כ שמיני דשרצים פ"ג ה"א, ספרי ראה פיס' ק"א בשינויים] בכל זה אמ', אותה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה, אין לי אלא בעשה בלא תעשה מניין ת"ל את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו', אין לי אלא אלו בלבד שאר בהמה מניין, ודין הוא מה אלו שיש בהן סימן טהרה הרי הן בלא תעשה על אכילתן וכו', נמצאו הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב ושאר בהמה טמאה מק"ו. ונמצא מצות עשה שבהן מן הכתוב ומצות לא תעשה מק"ו. אבל זה הק"ו אמנם הוא לגלויי מלתא בעלמא כמו שזכרו בבתו מאנוסתו, לפי מה שנבאר במקומו [לא תעשה של"ו]. ולזה כל מי שיאכל כזית מבשר בהמה טמאה מאיזה מין שיהיה לוקה מדאורייתא ודע זה, ע"כ. כונת אזהרה זו עם האזהרות שבאו במאכלות אסורות כבר באר הר"ם פמ"ח משלישי [מו"נ] ז"ל כל מה שאסרתו תורה מן המאכלים מזונם מגונה, ואין בכל מה שנאסר עליו מה שיסופק שאין הזק בו, רק החזיר והחלב. ואין הענין כן כי החזיר יותר לח ממה שצריך ודם הפסולת והמותרות ברוב, כמו שימאסהו התורה לרוב לכלוכו והזנתו בדברים הנמאסים. וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכולוכים ואפילו בשדות במחנה כ"ש בתוך המדינה. ואלו היתה מותרת אכילת החזיר היו השוקים וגם הבתים יותר מלוכלכים מבית הכסא כמו שנראה ארצות הצרפתים היום, כבר ידעת אמרם [ברכות כ"ה ע"א] פי חזיר כצואה עוברת דמי. וכן חלב הקרב משביע ומפסיד העכול ומוליד דם קר מדובק, ושריפתו היתה יותר ראויה מאכילתו. וכן הדם והנבלה קשים להתעכל ומזונן רע, וידוע שהטרפה תחלת נבלה היא [רמב"ם שם פ"ד ה"ו—ט']. ודע שאלו הסימנין ר"ל העלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמות [ו]סנפיר וקשקשת בדגים, אין מציאותן סבת ההתר ולא העדרם סבת האסור, אמנם הם סימן יודע בו המין המשובח מן המגונה, ע"כ. ואשר יטענו עלינו המתענגים במאכלים אסורים כאשר נאמר להם טעם אסורי מאכלות, יאמרו כי דברים רבים נאסרו עלינו אשר הם בתכלית השלמות למזון האדם להעמידו בבריאות להשיבו אל הבריאות כעין החומט הנקרא טרטוג"ה, וכן קצת מיני דגים טמאים שהן יותר חשובים מאותן שיש להם סנפיר וקשקשת וכן בשר יונקי החזירים. נראה לנו להשיב להם בזה כי גם אם יהיה כדברים שהמאכלים ההם טובים הזהירה התורה בהם על דרך הרוב, באשר רוב הנמצא מן הדברים שנמצא בהם סימני האסור מאכלים רעים. עם הכונה גם כן כי המאכלות אסורות שהוזהרנו עליהן מהם שהן רעים ומזיקין מצד איכותן, ומהם אעפ"י שאינן רעים הן נמאסים והורחקו עלינו לסבת מאוסן. ומהם שאם הם טובים לבריאים הם משמינים ומעכירים החמר, מצד זה הם מונעים דקות השכל ועיונו. וזאת היא הסבה היותר נכבדת בענין מאכלות האסורות, כי אם יהיה המאכל מזיק לגוף הוזהרנו ממנו כדי להעמיד הגוף בבריאות למען נפשנו. ר"ל למען נוכל להשתדל ולעסוק בתורת ה' ולא ימנענו דבר. והמאכלות שהם משמינים ומעכירים החמר, אעפ"י שהם טובים לקצת מגזים ומעמידים הבריאות הם מונעים הבריאות האמתי. ר"ל בריאות הנפש וחייה כמו שכתבנו. ולכונה זו רמזו רבותינו בילמדנו [תנחומא שמיני ו', תנ"ב שם י"ד, ויק"ר פי"ג ב'] ובמדרש תלים מוסר מלכים פתח ויאסור אזור במתניהם [איוב י"ב י"ח] ר' תנחום בן חנילאי אומר התיר להם את האסורים את השקצים ואת הרמשים, למה הדבר דומה לרופא שהלך לבקר שני חולים ראה אחד מהם שהיה בסכנה אמר לבני ביתו תנו לו כל שמבקש, ראה האחר והיה לחיים, א"ל כך וכך מאכל יאכל כך וכך לא יאכל. אמרו לרופא מה זה, לזה אתה אומר לא יאכל כך וכך ולאותו אחד אמרת יאכל כל מה שהוא מבקש, א"ל הרופא לזה שהוא לחיים אמרתי לכם זה יאכל וזה לא יאכל, אבל אותו שהוא למיתה אמרתי כל מה שמבקש תנו לו שאינו לחיים. וכן הקב"ה התיר להם השקצים והרמשים ואת כל העברות לפי שהם לגיהנום. אבל ישראל שהם לחיים אמר להם והייתם קדושים כי קדוש אני [ויקרא י"א מ"ד], אל תשקצו את נפשותיכם [שם שם מ"ג]. את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם [שם], למה שהם לחיים שנאמר [דברים ד' ד'] ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים וכו'. מבואר הוא מכונת זה המאמר שמיתה וחיים שאמר הוא מיתת הנפש וחייה. ונתברר לנו מזה שעקר האזהרות האלו באו לחיי הנפש. ומאשר בבשר החזיר יש בו יותר לפקפק משאר המאכלות, אמר הנביא אוכלי בשר החזיר [ו]השקץ והעכבר יחדו יספו [ישעיה ס"ו י"ז].
<h2>דף קכח:</h2>
המצוה צ' דין טומאת שמונה שרצים [סהמ"צ לר"מ עשין צ"ז, ויקרא י"א כ"ט, רמב"ם שאר אבות הטומאות הלכה א'] כבר בארנו [מצוה פ"ט] הכונה בטומאת השרצים היותם נמאסים לזוהמתן ועפושן. ואפשר שלזאת הכונה אמרו רבותינו [שבת פ"ב ע"ב] עבודה זרה מטמאה כשרץ. וכבר ידעת שהם קראו [ע"ז ל"ב ע"ב] תקרובת ע"ז זבחי מתים. וכן ידעת שגזרו טומאה על ארץ העמים [שבת י"ד ע"ב] להיות שוכניה טמאים מצד אכלם הדברים הטמאים כמו שאומר [ישעיה ס"ו י"ז] אוכלי בשר החזיר השקץ וגו'.
<h2>דף קל.</h2>
המצוה קל"ו. נצטוינו לתת הזרוע והלחיים והקיבה לכהנים [סהמ"צ לר"מ עשין קמ"ג]. שנאמר [דברים י"ח ג'] ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה. המצוה קל"ז. נצטוינו לתת לכהנים ראשית הגז [סהמ"צ לר"מ עשין קמ"ד, רמב"ם הלכות בכורים ה"ט], שנאמר [דברים י"ח ד'] ראשית גז צאנך תתן לו, (ומנין) [וענין] אלו המתנות לכהנים, לפי שהיו נבדלים לעבודת ה' ויהיו להם התרומות לחם לאכול ויין לשתות והגז בגד ללבוש והמתנות המה הבשר. ובאו אלו המצות מן הראשיות, להערה כמו שנבאר במצות הבכור [מצוה קע"ו]. והמתנות הם ראשית הגז כמו שבאר הר"ם פרק ל"ט משלישי [מורה נבוכים] שהלחיים מראשית בעלי חיים, והזרוע והוא הימין תחלת מה שיסתעף בה מן הגוף, והקיבה ראשית בני מעים כלם וראשית הגז. ויש הבדל בין מתנות וראשית הגז לשאר המתנות, ר"ל לתרומה וחלה ובכורות, שהמתנות וראשית הגז אינן טובלין ומותרים לזרים, והבכורות והתרומה והחלה קדושים, ותרומה וחלה טובלין ואסורין לזרים, וזר האוכלן במיתה. והכונה בזה מבוארת במעט עיון. אמנם ההבדל שיש בין ראשית הגז לשאר המתנות (ו)לפי דעת הר"ם [הל' בכורים פ"י ה"א, ועי' מת"ע פ"י הי"ד] שהמתנות נוהגות בחוצה לארץ וראשית הגז אינו נוהג בח"ל, לא נתברר לי בזה דבר שתנוח דעתי, אם לא שנאמר שראשית הגז נתן ללבוש הכהנים והמתנות לאכילתן, ויש הבדל בין הלבוש והאכילה.
המצוה נ"ט הוא שצונו [סהמ"צ לר"מ עשין ס"א. רמב"ם איסורי מזבח פ"ו, מנחות פ"ו ע"ב פ"ז ע"א] שיהיה כל קרבן שנקריב שלם במינו נקי מן המומים אשר זכרם הכתוב והקבלה שהם מומין והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ב כ"א] תמים יהיה לרצון [חסר כאן מחה"ד, ולשון ספרא (אמור) תמים יהיה לרצון מצות עשה] מצות עשה. וכתב הר"ם וכבר הביאו ראיה על היות יין הנסכים ושמנם וסלתם בתכלית הטוב והבחירה והשלמות, מן השנוי מאמרו ית' [צ"ל, תמימים יהיו לכם ונסכיהם (במדבר כ"ח ל"א)] תמים יהיה לרצון ונסכיהם ע"כ. הכונה בזה מבוארת לשלמות הקרבן, ולמכוון בו שיהא ראוי להקריבו לשם, ולמעלת הדברים שיתעורר האדם בהם הכונת הקרבנות. וכבר אמ' הנביא [מלאכי א' ח'] הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך.
המצוה ע"ט. לשון הר"ם בס"ה [עשין מצוה פ"ו, רמב"ם הל' איסורי מזבח פ"א הי"א], צונו לפדות כל שיקרה בו מום מן הקדשים ויצא לחולין ויותר זבחו (ו)[ל]אכלו. והוא אמרו ית' [דברים י"ב ט"ו] רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וגומר. וכתוב בספרי [דברים פיס' ע"א] רק בכל אות נפשך אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שיפדו ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת כי אחר שהוא בעל מום אין ראוי להקריבו לה' כמו שבאה בו האזהרה, ואין ראוי לאכלו בלי פדיון כי כבר חל שם קדשו עליו, ובאה בו מצות פדיה כדי שיזדרז בפדייתו ולא יכשל באכילתו מפני שהוא קדש, ואם מת קודם פדיון נקבר [בכורות י"ד ע"א] מפני ששם קדש עליו.
<h2>דף קל:</h2>
האזהרה קל"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת קל"ו, פ"ז מהל' תרומות ה"א] הוזהר כהן טמא מלאכול בתרומה, והוא אמרו [ויקרא כ"ב ד'] איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר. ובגמרא מכות [י"ד ע"ב] אזהרה לתרומה מנין מאיש איש איזהו דבר השוה בזרעו של אהרן הוי אומר [זה] תרומה, ירצה לומר בזרעו של אהרון שיאכלוהו כלן זכרים ונקבות. וכבר נכפלה האזהרה גם כן בזה הענין באמרו [ויקרא שם ט'] ושמרו את משמרתי. והעובר על אזהרה זו חייב מיתה בידי שמים. [חסר כאן ויש להוסיף, ובפ"ט מסנהדרין (פ"ג ע"א) מנו מחויבין מיתה בידי שמים]. ובכללן כהן טמא שאכל תרומה [צ"ל טהורה]. ושמו ראיתם אמרו ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא, ע"כ. כונת אזהרה זו מפני שהתרומה היא קדש לא תאכל כי אם לטהור, כי טהרת הנפש תלויה בטהרת הגוף, והטומאה היא מצד החמר כמו שבארנו.
<h2>דף קלא.</h2>
האזהרה רי"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת רי"ב, מתנ"ע פ"א ה"ה] הוזהרנו מלכלות פרי הכרם בעת בצירתו. והוא אמרו ית' [ויקרא י"ט י'] וכרמך לא תעולל אבל נניח האשכולות לעניים, ואין זה בשאר אילנות ואפילו הדומים לכרם, כי האזהרה באמרו [דברים כ"ד כ'] כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך, הוא שלא יקח השכחה מן הזית, והוא הדין לשאר אלנות בשכחה, וזה גם כן נתק לעשה.
<h2>דף קלג:</h2>
המצוה קכ"ד. לשון הר"ם [סהמ"צ עשין קכ"ט] צוו [צ"ל נצטוו] הלויים להוציא מעשר מן המעשר אשר יקחו מבני ישראל ויתנוהו לכהנים והוא אמרו יתעלה [במדבר י"ח כ"ו] ואל הלוים תדבר ואמרת אל(י)הם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וגו' והרמ(ו)תם וגו' מעשר מן המעשר [חסר כאן מה"ד ובאר לנו שזה המעשר נקרא תרומת מעשר] וינתן לכהן, אמר יתעלה [במדבר שם] ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן. וכבר באר שזה המעשר יוציאוהו מן הטוב שבו שנאמר [שם שם כ"ט] מכל חלבו את מקדשו ממנו. אחר כן העיר שיהיו חוטאים אם לא יוציאוהו מן הטוב אשר בו, והוא אמרו יתעלה [שם ל"ב] ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו. וזה הלאו שלילת החיוב, כי הוא אמר לא יהיה עליכם חטא אם לא תוציאוהו מן היפה, אם כן יורה שהם אם יוציאוהו מן הרע [י]חטאו. וזה אינו [צ"ל ענינו] נוהג מנהגן לאו הבא מכלל עשה אשר אינו מן הלאוין ר"ל מאחר שצוו להוציא מן היפה הורו שלא יוציאוהו מן הרע. ולשון ספרי [קרח פיס' קכ"ב] מניין אתה אומר שאם לא הפרשתם אותו מן המובחר שאתם בנשיאות עון ת"ל ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת, כי הכהנים היו מעטים כנגד הלויים, שאין הכהנה אלא לזרע אהרן ומשפחות הלויים רבות, ודי לכהנים בחלק העשירי ממה שמגיע בכל השבט עם מה שהיה נתן להם מתרומות וחלות, ומפני שהכהנים מיוחדים לעבודת ה' נקרא חלקם תרומת ה' [פסוק ל"ג, בכורות נ"ו ע"ב] ויש בה מיתה מה שאין כן במעשר [בכורים פ"ב מ"א], וכן המצוה שינתן מן המובחר לזאת הכונה.
<h2>דף קלד.</h2>
המצוה קי"ז לעזוב לקט [סהמ"צ לר"מ עשין קכ"א] שנאמר [ויקרא כ"ג כ"ב] ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם. לקט הוא מה שנופל בשעת קצירה או מה שנופל מידו כשמקבץ השבלים [פאה פ"ד מ"י, רמב"ם מתנות עניים פ"ד ה"א] ואמרו רבותינו [פאה פ"ו מ"ה] שתים לקט שלש אינן לקט כי עד שתים אינו מקפיד בעל השדה ומתיאש ממנו.
<h2>דף קלד:</h2>
האזהרה רי"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת רי"ד, הל' מתנות עניים פ"א ה"ט] הוזהרנו מלקחת עמר השכחה, והוא אמרו ית' [דברים כ"ד י"ט] ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו. וכן השכחה מחוייבת לכל בין בתבואה בין באילן. וזה גם כן נתק לעשה כי הוא אם עבר ולקחו חייב להשיבו לעניים, והוא אמרו [שם שם] לגר ליתום ולאלמנה יהיה, וכבר נתבארו משפטי מצוה זו במסכת פאה. ודע שהעקר אצלנו שכל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה כשיקיים עשה שבה אינו לוקה, לא יקיימהו לוקה. והמשל בזה הפאה שאם נקצור אותה לא יתחייב מלקות כשנקצור, אבל יש עלינו לתת השבולים. וכן אלו דשנו החטה וטחנוה ולשנוה יש עלינו לתת מן הבצק בשעור מה שיהיה ראוי לתת מן הפאה, ואם אירע שתאבד החטה מכל וכל או תשרף, נתחייב מלקות אחר שלא קיימנו עשה שבה, כל שכן אם נבטלהו בידנו כמו שאם נאכל החטה עד סופה. ולא תחשוב שאמר' בגמרא מכות [ט"ז ע"א] אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת, ונתאמת שזאת האחרת היא פאה יתחייב שזה הדין הוא בפאה בלבד, אבל ענין אחר רוצים בו הפאה וכל מה שדינו דין הפאה, כי פרט והלקט והשכחה והעוללות כל אחד מהן הוא לאו שיש בו מעשה, ויהיה אפשר בו מה שאפשר בפאה מקיימו לא מקיימו או בטלו ולא בטלו, כי הכתוב שממנו למדנו שיש בפאה קום ועשה הוא אמרו לעני ולגר תעזוב אותם, וזה בא על הפאה ועל הלקט בפרט ועוללות, אמר לא תכלה פאת שדך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם. ואמר גם כן בעמר לא תשוב לקחתו לגר וליתום וגו'. ואחר שמצאנו לשון הגמרא שפאה היא לאו הנתק לעשה והביאו ראיה על עשה שבה מאמרו לעני ולגר תעזוב אותם, הורה שאלה החמשה לאוין כלם לאוין שנתקו לעשה, ושהוא כשיקיים עשה שבה כמו שזכרנו אינו לוקה, וכשימנע ממנו קום עשה שבה לוקה. וכל עוד שאפשר לקיימו אף על פי שלא קיימו עד עתה אינו לוקה, אבל נצוהו בקיום בלבד עד שכבר נמנע ממנו ועבר על האזהרה ולא נשאר צד אפשרות לקיום עשה שבה אז הוא לוקה. ועתה העלה בידך זה הענין והבינהו, ע"כ. כבר בארנו כונת אזהרות אלו במצות עשה [קי"ו, קי"ז, קי"ח, קכ"ב], ומה שנרחיב באור הנה שלא באו מצות הפאות ואזהרות שלא לכלות הפאות אלא בשדה התבואות והכרם ומפני שאלו הם היותר הכרחיים למזון האדם, וצונו להניח דבר בשדנו למען ימצאו העניים וילקטו ויהיה טרף בביתם, כי אחר שיאצור אותם האדם אולי תרע עינו לתתם לעניים.
<h2>דף קלה.</h2>
המצוה קל"ו. נצטוינו לתת הזרוע והלחיים והקיבה לכהנים [סהמ"צ לר"מ עשין קמ"ג]. שנאמר [דברים י"ח ג'] ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה. המצוה קל"ז. נצטוינו לתת לכהנים ראשית הגז [סהמ"צ לר"מ עשין קמ"ד, רמב"ם הלכות בכורים ה"ט], שנאמר [דברים י"ח ד'] ראשית גז צאנך תתן לו, (ומנין) [וענין] אלו המתנות לכהנים, לפי שהיו נבדלים לעבודת ה' ויהיו להם התרומות לחם לאכול ויין לשתות והגז בגד ללבוש והמתנות המה הבשר. ובאו אלו המצות מן הראשיות, להערה כמו שנבאר במצות הבכור [מצוה קע"ו]. והמתנות הם ראשית הגז כמו שבאר הר"ם פרק ל"ט משלישי [מורה נבוכים] שהלחיים מראשית בעלי חיים, והזרוע והוא הימין תחלת מה שיסתעף בה מן הגוף, והקיבה ראשית בני מעים כלם וראשית הגז. ויש הבדל בין מתנות וראשית הגז לשאר המתנות, ר"ל לתרומה וחלה ובכורות, שהמתנות וראשית הגז אינן טובלין ומותרים לזרים, והבכורות והתרומה והחלה קדושים, ותרומה וחלה טובלין ואסורין לזרים, וזר האוכלן במיתה. והכונה בזה מבוארת במעט עיון. אמנם ההבדל שיש בין ראשית הגז לשאר המתנות (ו)לפי דעת הר"ם [הל' בכורים פ"י ה"א, ועי' מת"ע פ"י הי"ד] שהמתנות נוהגות בחוצה לארץ וראשית הגז אינו נוהג בח"ל, לא נתברר לי בזה דבר שתנוח דעתי, אם לא שנאמר שראשית הגז נתן ללבוש הכהנים והמתנות לאכילתן, ויש הבדל בין הלבוש והאכילה.
<h2>דף קלו:</h2>
האזהרה רי"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת רי"ו, כלאים פ"ה ה"א] הוזהרנו מלזרוע תבואה בכרם וכן שאר ירקות. וזה המין מן הכלאים יקרא כלאי הכרם. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ב ט'] לא תזרע כרמך כלאים. ולשון ספרי [דברים פי' ר"ל] לא תזרע כרמך [כלאים] מה אני צריך, והלא כבר נאמר שדך לא תזרע כלאים, וזה כולל בלא ספק הכרם והזרעים, אמר מלמד שכל המקיים כלאים בכרם עובר בשני לאוין. ודע שכלאי הכרם אינם אסורין מן התורה כי אם בארץ ישראל, והזורעם בארץ ישראל לוקה מלקות דאורייתא ובתנאי שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. ומדרבנן אסור לזרוע גם כן בחוצה לארץ, והזורע בחוצה לארץ חטה ושעורה וחרצן במפולת יד לוקה מדרבנן. אמנם הרכבת האילן (אין) לוקין עליה בשום מקום. והאזהרה עליה נכנסת תחת אמרו שדך לא תזרע כלאים, ע"כ. ובפל"ז משלישי [מורה נבוכים] באר כונות אזהרות אלו, וז"ל ומן הדעות המפורסמות בזמנים ההם אשר השאירום הצאבה, שהם אמרו בהרכבת אילן באילן אחר כשיעשה במולד כך ויעושן בכך וכך ויאמר עליו כך וכך בעת ההרכבה, יבוא מן המורכב ההוא דבר יחשבו עליו שהוא מועיל תועלות גדולות, והמפורסם מכל מה שזכרנוהו הוא מה שזכרו בתחלת ספר העבודה הנבטיה בהרכבת הזית באתרוג. והאמת אצלי שספר רפואות שגנז חזקיהו מזה הכת היה בלי ספק [ברכות י' ע"ב, ועי' פסחים פ"ד מ"י]. וכן זכרו עוד שבעת הרכבת מין במין זולתו, צריך שיהיה החוטר אשר ירצה להרכיבו ביד נערה יפה ואיש ישגלנה משגל מגונה, ובעת חבורם על זה הדרך תרכיב האשה הנטע באילן, ואין ספק שזה היה מפורסם ולא היה שם מי שלא היה עושה כן, וכ"ש למה שיתחבר אליו מהנאת המשגל עם התחבולה בתועלות ההן. ומפני זה נאסר הכלאים, ר"ל הרכבת אילן באילן, בעבור שנתרחק מסבת עבודה זרה ומתועבת משגליהם היוצאים מדרך הטבע. ומפני הרכבת האילן נאסר להתקבץ אי זה שני מיני זרעים שיהיו, ואפילו לסמכן זה לזה, אתה מוצא כשתסתכל בפירוש מצוה זו הרכבת אילן לוקין עליה בכל מקום מן התורה, מפני שהוא עקר האזהרה, וכלאי זרעים כלומר סמיכתן זה לזה לא נאסרה רק בארץ ישראל. וכן זכרו בבאור בספר העבודה ההיא כי מנהגן היה לזרוע שעור[ה] וחרצן יחד, וחשבו שלא יהיה הכרם טוב אלא בזה, ולכן אסרה תורה כלאי הכרם וצותה לשרוף הכל, כי חקות הגוים כלם אשר היו חושבים שהם כחות וסגולות ואפילו דבר ממה שיהיה בו ריח עבודה זרה נאסר, כמו שבארנו במאמרם [חולין ע"ז ע"ב] אין תולים אותה באילן וכו', ואסרה חוקותיהן כלן אשר יקראו דרכי האמורי למה שנמשך אליהם מעבודה זרה. וכשתסתכל מנהגיהם בעבודתם תמצא מיני עבודות יפנו בהן לכוכבים ומיני' יפנו בהם לשני המאורות הגדולים, והרבה פעמים יבחרו מולידי המזלות לזריעה ועשבים, והקפו' יקיף אותם הנוטע והזורע יש מהם שיקיף חמשה הקפות לשבעה המשרתים אשר שני המאורות בכללן יחשבו שאלו כלם כחות וסגולות מועילות מאד בעבודת האדמה להביא בני אדם לעבודת הכוכבים, ונאסרו חקות הגוים כלם בכלל, אמר ולא תלכו בחקות הגוי וגו' [ויקרא כ' כ"ג], ומה שהיה מהם יותר מפורסם ויותר פשוט או היה בו באור במין עבודה זרה יחד בו האסור כערלה וכלאי הכרם. והתמה אצלי ממאמר ר' יאשיה בכלאי הכרם [ברכות כ"ב ע"א] והיא הלכה עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפלת יד, אין ספק אצלי שראה עקר הענין ההוא מדרכי האמורי. הנה כבר נתבאר בבאור אין ספק בו שאסור שעטנז בכלאים וערלה הוא מפני עבודה זרה, ושאסור חקותיהם הדומים אליו הוא למה שנמשך אליו מן העבודה זרה כמו שבארנו, ע"כ. כבר בארנו אנחנו מה שיראה לנו בענין אסור כלאים בכלל, והוא נמשך לכונת מה שבאר בו הר"ם. ומדברי רבותינו [סנהדרין ס' ע"א, קדושין ל"ט ע"א, ירוש' כלאים פ"א ה"ז] נראה טעם אחר בענין אסור כלאים, אמרו [ויקרא י"ט י"ט] את חקתי תשמרו חקים שחקקתי בעולמי בהמתך לא תרביע כלאים. והנראה אצלי לפי כונת המאמר הזה שהוזהרנו מלחדש מין שאינו נמצא כפי הטבע, כפי מה שגזרה חכמת הטבע השם בעולמו, כי זה יביא להכחשה על המציאות שהוא בהשגחת ה', ויבא גם כן להפסד הנבראים, ר"ל בהכחשה על המציאות, כי מי שישתדל בתחבולה לחדש דבר שאינו נמצא כפי טבע המציאות כלו יחשוב שלא נתהוה העולם בכונת מכוין, ור"ל בהפסד הנבראים כי הרכבת מין בשאינו מינו בצומח או בבעל חי הוא שיפסיד הזרע ההוא שלא יהוה ולא יוליד עוד בדומה. וזה דבר ידוע שהנולד מהמורכב משני מיני בהמה לא יוליד, וכן זרע או פרי אילן המורכב משני אילנות לא יהיה אילן אחד. ואפשר שכל אלו הענינים היו מינים ממיני עבודה זרה שמטעים ההמון בתחבולתם שיולידו ענינים בלתי נמצאים. והענין שהיה ידוע שהיה מין ממיני עבודה זרה נאסר בהנאה ככלאי הכרם, והדברים שנאסרו להרחקת הדבר ההוא נאסרו לעשותם אבל לא נאסרו בהנאה ככלאי זרעים. ולא נאסרו הדברים ההם אלא בארץ ישראל מפני שזה היה דרכי האמרי, ר"ל מעשה ארץ כנען. אמנם הדברים שנאסרו מפני שנוי טבע המציאות נאסרו בכל מקום ככלאי בהמה והרכבת אילן.
<h2>דף קלז.</h2>
המצוה קי"ו שנצטוינו לעזוב פאה מן התבואות [סהמ"צ לר"מ עשין ק"כ] שנאמר [ויקרא י"ט ט'—י'] ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת וגו' לעני ולגר תעזוב אותם. ואמר תעזוב אותם זו מצות עשה, כמו שנתבאר במכות [מכות ט"ז ע"ב] שהוא לאו הנתק לעשה.
<h2>דף קלח:</h2>
האזהרה ש"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"ו, שחיטה פי"ג ה"א] הוזהרנו מלקחת קן צפור בכללו כשנצוד האם והאפרוחים והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ב ו'] לא תקח האם על הבנים. וזה הלאו נתק לעשה. והוא אמרו [שם שם ז'] שלח תשלח את האם, לא שלח ולא קיים עשה שבה והוא שתמות האם קודם שישלחנה, לוקה. וכבר בארנו טעם שלוח הקן במצות עשה שבה [קמ"א].
המצוה קמ"א. שנצטוינו בשלוח הקן [סהמ"צ עשין קמ"ח, רמב"ם הל' שחיטה פי"ג ה"ב]. והוא אמרו [דברים י"ז י"ג] שלח תשלח את האם. כונת מצוה זו בארה הר"מ פמ"ח משלישי [מורה נבוכים] לצער בעלי חיים והתורה חסה על זה בבהמות ועופות כל שכן בבני אדם. ואמר שם ז"ל ולא תקשה עלי מאמרם [ברכות ל"ג ע"ב] האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, כפי אחד משתי הדעות אשר זכרנום, ר"ל דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון בלבד ואנו נמשכנו אחר הדעת השני. ומאשר מצאנו מאמר זה לחכמי המשנה אשר חכמתם מפורסמת נכניס עצמנו במשעול צר לבאר דבריהם לפי הדעת השני, ונאמר כי עם כונתנו שמצות שלוח הקן ואותו ואת בנו באו לתקן מדותינו במדת הרחמים והרחקת האכזריות, על כל זה האומר בתפלתו על קן צפור יגיעו רחמיך, או אתה חסת על אותו ואת בנו משתקין אותו, מפני שמייחס השגחת ה' באישי בעלי חיים כהשגחתו באישי האדם, שהוא מצד שכלו, וזה מבואר למשכיל במעט עיון.
